אתה יודע שאתה פתטי כשאתה יודע שאתה פתטי

מאז הנפילה הנפשית שלי בשבוע שעבר אני לא מפסיקה לטחון את המחשבות שלי. אני טובה בלטחון מחשבות בלופים. חבל שאני לא יכולה לומר את זה בראיון עבודה, אני באמת באמת טובה בזה. אני טוחנת מחשבות מאז הילדות - יש לי ניסיון של איזה 20 שנה של טחינת מחשבות. מומחית לטחינת מחשבות. מחשבות על הכל: זכרונות מהילדות? יש. דאגות לגבי העתיד? יש. אכזבה מההווה? יש. אצלי בראש יש הכל.

ואחד הדברים שהכי מדהימים אותי בבני אדם הוא שהם יכולים לטחון מחשבות על זה שהם טוחנים מחשבות. אשכרה מטא-טחינה של מחשבות. טחינה על הטחינה. אני לא מפסיקה לחשוב בלופים על אותו הדבר? המוח שלי ידאג להזכיר לי שזה שאני חושבת בלופים על אותו הדבר מונע ממני לחיות, לסיים את התואר ולהצליח בחיים. לעזאזל, הלילה חלמתי שהתנדבתי להדריך בקיבוץ ובאמצע ההדרכה נשכבתי על הרצפה ובכיתי כי עלו לי זכרונות, ולא יכולתי לספר למה אני אני בוכה כי אז כל הקיבוץ ידע שאני חולת נפש. השאלה האמיתית היא למה התנדבתי להדריך ילדים אם אני גם ככה יודעת שהם עושים לי חררה על הנשמה.

יש בי תקווה מסויימת שאם אני אשחרר את המחשבות שלי פה בבלוג, אז אולי ישארו לי פחות מחשבות לדאוג לגביהן. נורא מדאיג אותי שהציפרלקס מפסיק להשפיע עלי ואולי בגלל זה אני ממשיכה לטחון מחשבות. עד שיש לי כדור שלא עושה לי תופעות לוואי, אני מפחדת להתחיל את הניסויים מהתחלה. הבעיה בציפרלקס היא שיש לו גבול מאוד נמוך של מינון מקסימלי, ולמחשבות אובססיביות נותנים מינון גבוה יותר, אבל אין באמת לאן לגדול במינון. מינון התחלתי - 10 מ"ג. מינון מקסימלי - 20 מ"ג. וזהו, מעבר לזה זה נחשב מסוכן. אם זה לא עובד מחליפים כבר כדור.

אני גם לא רוצה לקחת תרופות אנטיפסיכוטיות יותר לעולם. סבלתי מספיק מהן.

הלוואי שהיה אפשר לבוא לאנשהו לקבל שירות "עזרה ראשונה" לטוחני המחשבות. מיון פסיכיאטרי זה רק למשברים נפשיים קיצוניים יותר כמו אובדנות או התקף פסיכוטי. בית חולים זה לפציעות גופניות. חבל שאין מקום שאני יכולה ללכת אליו כדי שיעזרו לי להתגבר על הטחינה ולהמשיך לחיות.

ואני עדיין חושבת על זה כל יום. ייתכן שאני חזקה יותר נפשית ממה שהייתי אז, ונכון שאני מבינה היום תהליכים שקרו בנפש שלי יותר טוב, אבל אני כבר לא מוגנת מהזכרונות שלי וזה כואב.

אני מוגדרת כמחלימה מהפרעת אכילה כי אני לא עוסקת יותר בהתנהגויות חיצוניות של הפרעת אכילה, אבל המוח עדיין שם. אני עדיין מסתכלת במראה, ממששת ומתביישת בכלי הקיבול של המוח שלי. ההתנהגות החיצונית תקינה, אבל המוח לא וזה משהו שצריכים להתמודד איתו כל החיים. 

כבר הרבה שנים לא רציתי למות, אבל יש חלק בי חלק שהיה רוצה חיים אחרים. בשבוע שעבר בכיתי בפעם האחרונה כי נזכרתי בילדות שלי והצטערתי שלא נולדתי נורמלית. כמה הייתי רוצה לגדול בתור ילדה רגילה, ולא בתור ילדה מכוערת ושמנה שצורחת, מרביצה, עושה פיפי במכנסיים וחוזרת על אותו משפט כל השיעור וכל הילדים האחרים מפחדים ממנה וצוחקים עליה.

וזו המשמעות של לא להיות מוגנת מהזכרונות שלי. ברגע שהתחלתי לדבר על הילדות שלי, לפני כשנה, הסכר נפרץ והזכרונות עולים כל הזמן. הם עולים ביום, בלילה, בחלום, כשאני רואה ילדים אחרים, כשאני עוברת ליד בית ספר, כשאנשים אחרים מדברים על ילדים, כשאני רואה צעצוע של ילד, כל הזמן. 

זה היה פשוט יותר פעם, כשרק שנאתי ילדים, לא בדיוק הבנתי למה, אבל להיות ליד ילדים עשה לי רע על הנשמה. הייתי סתם עצבנית ללא סיבה כששמעתי צחוק של ילדים. עכשיו זה כמו לקחת את הגלולה האדומה במטריקס, אני יודעת הכל וזה כואב.

אני מרגישה כמו אדם שלם יותר היום, עם סיפור שיש לו התחלה, אמצע והווה, אבל הנפש שלי פצועה ומצולקת ואני לא יודעת מתי אני אהיה סוף סוף נורמלית ואפסיק להיזכר. אולי זה לא יקרה ואני אצטרך לחיות עם זה.

בזבוז זמן משווע, להיות כלואה עם מחשבות שלא הזמנתי במקום לחיות. מעניין מה אנשים לא פצועים עושים עם כל הזמן הפנוי שיש להם אם אין להם מחשבות שתופסות חלקים נכבדים ממנו.

________________________

עדכון מסוף היום:

היום לא הצלחתי לעשות שום דבר שימושי כי לא הייתי מרוכזת בכלל. שוב נפלתי למחשבות על הילדות ולמה לא נולדתי נורמלית. ניסיתי להשתמש בטכניקה ההיא שלמדתי כדי למנוע רומינציה, אבל זה לא עזר כי המחשבות שלי היו חזקות מדי. זה פשוט מדהים איך שאני לא מצליחה לשרוד יותר מכמה חודשים בודדים בלי טיפול.

אני תוהה לעצמי מה פסיכולוגים מרגישים כשיש להם מטופל שחוזר אליהם כל כמה חודשים במשך עשור כי הוא חווה מיני משבר נפשי בכל פעם שהוא לא מטופל. אכזבה? בושה? "אוי לא, לא עוד פעם היא"? לחזור לטיפול? לוותר ולהכריז על עצמי כלא ניתנת לטיפול? ומה הייתי עושה אם היה לי בידיים עכשיו סכום הכסף שעלה לי ולהורים שלי לטפל בי בעשור האחרון? מה אנשים בריאים נפשית עושים עם 100,000 ש"ח אם הם לא הולכים לטיפול? אולי קונים טסלה? קרקע חקלאית בפרדס חנה? בית קיץ בקחטיה? 

אני חושבת שאני צריכה טיפול.