ואני עדיין חושבת על זה כל יום. ייתכן שאני חזקה יותר נפשית ממה שהייתי אז, ונכון שאני מבינה היום תהליכים שקרו בנפש שלי יותר טוב, אבל אני כבר לא מוגנת מהזכרונות שלי וזה כואב.
אני מוגדרת כמחלימה מהפרעת אכילה כי אני לא עוסקת יותר בהתנהגויות חיצוניות של הפרעת אכילה, אבל המוח עדיין שם. אני עדיין מסתכלת במראה, ממששת ומתביישת בכלי הקיבול של המוח שלי. ההתנהגות החיצונית תקינה, אבל המוח לא וזה משהו שצריכים להתמודד איתו כל החיים.
כבר הרבה שנים לא רציתי למות, אבל יש חלק בי חלק שהיה רוצה חיים אחרים. בשבוע שעבר בכיתי בפעם האחרונה כי נזכרתי בילדות שלי והצטערתי שלא נולדתי נורמלית. כמה הייתי רוצה לגדול בתור ילדה רגילה, ולא בתור ילדה מכוערת ושמנה שצורחת, מרביצה, עושה פיפי במכנסיים וחוזרת על אותו משפט כל השיעור וכל הילדים האחרים מפחדים ממנה וצוחקים עליה.
וזו המשמעות של לא להיות מוגנת מהזכרונות שלי. ברגע שהתחלתי לדבר על הילדות שלי, לפני כשנה, הסכר נפרץ והזכרונות עולים כל הזמן. הם עולים ביום, בלילה, בחלום, כשאני רואה ילדים אחרים, כשאני עוברת ליד בית ספר, כשאנשים אחרים מדברים על ילדים, כשאני רואה צעצוע של ילד, כל הזמן.
זה היה פשוט יותר פעם, כשרק שנאתי ילדים, לא בדיוק הבנתי למה, אבל להיות ליד ילדים עשה לי רע על הנשמה. הייתי סתם עצבנית ללא סיבה כששמעתי צחוק של ילדים. עכשיו זה כמו לקחת את הגלולה האדומה במטריקס, אני יודעת הכל וזה כואב.
אני מרגישה כמו אדם שלם יותר היום, עם סיפור שיש לו התחלה, אמצע והווה, אבל הנפש שלי פצועה ומצולקת ואני לא יודעת מתי אני אהיה סוף סוף נורמלית ואפסיק להיזכר. אולי זה לא יקרה ואני אצטרך לחיות עם זה.
בזבוז זמן משווע, להיות כלואה עם מחשבות שלא הזמנתי במקום לחיות. מעניין מה אנשים לא פצועים עושים עם כל הזמן הפנוי שיש להם אם אין להם מחשבות שתופסות חלקים נכבדים ממנו.
________________________
עדכון מסוף היום:
היום לא הצלחתי לעשות שום דבר שימושי כי לא הייתי מרוכזת בכלל. שוב נפלתי למחשבות על הילדות ולמה לא נולדתי נורמלית. ניסיתי להשתמש בטכניקה ההיא שלמדתי כדי למנוע רומינציה, אבל זה לא עזר כי המחשבות שלי היו חזקות מדי. זה פשוט מדהים איך שאני לא מצליחה לשרוד יותר מכמה חודשים בודדים בלי טיפול.
אני תוהה לעצמי מה פסיכולוגים מרגישים כשיש להם מטופל שחוזר אליהם כל כמה חודשים במשך עשור כי הוא חווה מיני משבר נפשי בכל פעם שהוא לא מטופל. אכזבה? בושה? "אוי לא, לא עוד פעם היא"? לחזור לטיפול? לוותר ולהכריז על עצמי כלא ניתנת לטיפול? ומה הייתי עושה אם היה לי בידיים עכשיו סכום הכסף שעלה לי ולהורים שלי לטפל בי בעשור האחרון? מה אנשים בריאים נפשית עושים עם 100,000 ש"ח אם הם לא הולכים לטיפול? אולי קונים טסלה? קרקע חקלאית בפרדס חנה? בית קיץ בקחטיה?
אני חושבת שאני צריכה טיפול.