He's a real nowhere man,
Sitting in his Nowhere Land,
Making all his nowhere plans
for nobody.
Doesn't have a point of view,
Knows not where he's going to,
Isn't he a bit like you and me?
התקף חרדה. אתמול. שנים שלא היה לי...בכלל, אני לא הטיפוס...ובכל זאת.
התחלתי למלצר במקום חדש אתמול. עבודה ראשונה מאז אנגליה. הם לא דורשים הרבה, מינימום של 4 משמרות בשבוע (סבבה לגמרי)-מתוכן 2 בסופ"ש (לא טוב), וכל הדברים הרגילים שדרושים ממלצר, שהם בגדול-תהיה חרוץ וזהו. אבל משהו הרגיש לי רע שם...אני לא יודעת אם זו העובדה שאצטרך גם לפנות זמן לחבר שלי (הוא גר בצפון), לפסיכומטרי, לריקוד ולחברות, או אולי דווקא העובדה שהשכר תמיד נראה לי לא-הולם-בעליל (אני רגילה לעבודות עם שכר גבוה, מדי), או כל הפלצנות הזאת של איך לקפל את המפיות ואיך לסדר את התפריט ובאיזו צורה לשים מעל את תפריט האלכוהול ומעל את הקוקטיילים ורגע זה עקום פה וג'יזס, אין לי כוח! זה פשוט הכל ביחד. התקשרתי לבויפרנד, שרק יום לפני העלה שוב את נושא אנגליה (בגדול-הוא אמור לחזור לנהל שם מס' עגלות עם עוד אחד שעכשיו נמצא שם, הבעיה היא שאין לו דרכון אירופאי. הוא רוצה להתחתן בקפריסין ואז לפתוח אופציה של לחזור לאנגליה ביחד). אז הגבתי לזה כמו שאני מגיבה בדר"כ, "אני אחשוב על זה" קריר ואופייני...
לעומת זאת, אתמול זה פתאום נראה לי דווקא כמו רעיון דיי טוב. לברוח מפה שוב, הפעם איתו. לגור שם בתנאים יותר טובים מאלה שהיו בפעם הקודמת, להרוויח אחוזים יותר גבוהים, לא לשלם שכר דירה ואולי לעבוד פחות ממה שעבדתי אז. ובראש יש לי ציור של שנינו בלונדון בסתיו, מטיילים ברחוב, הוא עם הקוסטה שלו ואני נשארת נאמנה לסטארבקס העממי. בראש יש לי ציור של שנינו מתנשקים באיזה פארק עירוני.
ואני חושבת שאם שוב אשחק בעבודה אטוס קצת לפריס, או לאמסטרדם, או לאן שארצה..אולי אפילו אשאר בלונדון כמה ימים ואחרוש על פיינאפל (סטודיו). כי בסך הכל, הפעם -רשמית- אוכל לעשות כמעט כל מה שמתחשק לי.
אז דיברתי איתו. ואין לי מושג למה, אבל תמיד התשובות שלו מכניסות אותי לסרטים (לאו דווקא בצדק) ואני מתחילה לחשוב שאולי זה הכל בשבילו. שאולי הוא רואה אותי בתור דרכון מהלך. והוא מצדו מנסה לשדר לי שהוא לא בטוח רוצה לחזור, ושאפשר להתחתן ולהחליט אחר-כך. אבל אני בכלל לא רוצה להתחתן! אני עושה את זה רק בשביל המסמכים, בשבילו, בשבילינו. שנוכל להיות שם ביחד. אז השתגעתי...
התחלתי לבכות בהיסטריה ולגמגם והוא שואל ואני לא מצליחה לענות והוא לא מבין ואיזו רוטינה מעצבנת!!! ואני מחפשת עובדה שתאשש את החששות שלי, ולא באמת מוצאת. ואז כשאני חושבת שמצאתי הוא נעלב. אבל אנחנו לא רבים.
אני אוהבת אותו מאוד. וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי כשלפעמים אני חושבת שאולי הכל הצגה, ואולי כל מה שהוא עושה זה פשוט למכור לי כל היום. "always the salesman", תמיד אמרתי לו את זה והוא היה נעלב. הוא לא מבין שזה חלק ממה שאני אוהבת בו, אבל מצד שני, אני חושבת, אני לא עוד לקוחה שהוא ייסתכל לה בעיניים ויחמיא לה והיא תתאהב בו ותחזור לקנות ממנו עוד, סתם כי בא לה איזה פלירט. או שאולי אני כן? איך אפשר לדעת?
אני פשוט מבולבלת מדי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
