יותר מאי פעם ההרגשה של "אני לא שווה כלום" ו"לא בא לי לחיות יותר" מתעצמת ..
לפני כמה שנים כך הרגשתי והדחקתי את זה הצידה וחשבתי שזה עבר..
זה חזר עוד פעם , הפעם בעסקת חבילה יחד עם כל ההפרעות אכילה ואני מרגישה שזה גדול עליי
שכל העולם הזה גדול עליי ..
אני לא יכולה להתנתק מהעולם הזה ליום אחד? זה כל כך מעצבן.. תמיד אנשים חייבים לשחק אותה דואגים לי
להרים טלפונים לחפור..למה אי אפשר לקבל קצת שקט?לא לשמוע אף אחד..
להיות עם עצמי לבדי.. לחשוב על הכל..
זה מחרפן אותי כבר.. אני רוצה למות.. לא מרגיש לי נכון לחיות בתסכול כזה.. מה זה נותן לי?
לשחק אותה חייה מבחוץ ומבפנים הכל מת?
אין לי חשק לכלום.. רגע אחד אני מצליחה ושאר הרגעים שוב נופלת.. !!
אני מרגישה שאני שוקעת מיום ליום לתוך בור אפל ושחור שלא תהיה לי יציאה ממנו..
דווקא כשאני צריכה אנשים הם לא איתי..זה כנראה טבע האדם..
טוב לאדם להיות עם השני רק כשטוב לו.. כשרע לו הוא מתרחק ממנו..
זה כל כך כואב שזה מעיק !!!
יש בי המון כעס,רגזנות,אכזבה,דיכאון..אבדה לי השמחה..איפה האופטימיות שבי?האושר שלי?איפה החיוך הכובש שכולם רק מדברים עליו?
החיוך שאני משאירה אחריי וזה מה שזוכרים..
הפסקתי להסתכל על מה שטוב בי..אני מתמקדת אך ורק ברע..והרע הזה מחליש אותי,הורס אותי ועושה אותי לכזאת קטנה..
כל הביטחון העצמי שלי הלך לטמיון.. הייתי שחקנית לעזעזעל..הייתי זאתי שתמיד מדברת.. זאתי שנלחמת על שלה..
זאתי ששומעים כל הזמן בכיתה.. שמשתתפת בדיונים..שמדברת ומדברת !!
עכשיו ? חחחח אני כולי בצד שקטה וחושבת על דברים שלא קשורים לאותו עניין..
מורה מעירה לי? אני שותקת ולא נלחמת על שלי..
פעם זה היה ההפך..- הייתי עושה הכל כדי שהמורה תבין שהיא טעתה..
אבל מה אכפת לי? שתכעס שתעשה מה שהיא רוצה..גם ככה אין לי את המטרה שלי את - הרזון - - ההצלחה - -ההגשמה העצמית
אז שום דבר לא יעזור לי !!
טוב אני די חפרתי כאן.. אבל הייתי חייבת לשפוך את כל מה שעלה במוחי..
מבחינת אוכל? הלך חרא היום !
אני תכף אלך להתאמן נראה לי איזה 10 שעות.. העיקר לשרוף הכל ..
להתראות .