חי יהוה אל חי אלוהי העברים
יום אחד אישתי את הזבל, ירדה לרקן אל הפח, היא חזרה ואמרה מפוחדת, מחטט שם ערבי מלוכלך, אין אף אחד למטה, אז לא זרקתי הזבל לפח, זה עצוב שאני חיה בפחד, בגלל ערבי מלוכלך.
אז אמרתי לה שלא ככה, וזה בכלל לא צורה לדבר, לקרוא ערבי מלוכלך, לערבי שבפח הזבל נובר, ואז היא פרצה בבכי, ואמרה לי אתה אידיוט, אם הוא נובר בזבל, כמה נקי יכול הוא להיות.
בתי לא הלכה לבית ספר, טענה שכואב לה הראש, אחר כך אמרה שהיא פוחדת, ערבים בדרך לפגוש, אז צחקתי אמרתי ילדונת, אל פחד פה זה חולון, אז היא אמרה לי ספר זאת לאבי סספורטס, ולאילן סעדון,
ספר זאת לאורן ולעוד ילדים, שאת שמם לא אוכל עוד לזכור, אבא אני נשארת בבית, אבא ברחובות יש טרור.
אז סיפרתי לה על ילדי אמונים, שנוסעים לבית ספר למרות אבנים, ולמרות בקבוקי תבערה, אז היא הסתכלה בי בכזאת רצינות, אבא אתה תמים היא אמרה, שם לכל ילד צמוד חייל עם נשק,שעל ביטחונו הוא שומר, אבל פה כל ערבי רוצח אם יש לו חשק, כי בעיר החיים הם הפקר, הם רוצחים הם אונסים, הם פורצים הם גונבים, ואין פה מי שיעזור, אבא את המכה הזאת, חייבים מיד לעצור.
אז סיפרתי לה על מלחמות, על גבורה ועל מעטים מול רבים, ואיך את השקט לארץ הזאת, הבאנו בקני הרובים, סיפרתי על צה"ל דרוך ומוכן, שומר על גבולות להגן, אבל היא הניעה ידה בביטול, ואמרה, לי זה כלום לא נותן, מה שווים לובשי מדי זית, אשר דרוכים על הגבול, אם אצלי פה בבית, אני פוחדת לצאת לרחוב לטיול, ומה שווה כל הצבא, אם עורך דין אחד, עוצר את כל הצבא הזה, עם צו של בג"צ ביד, ואם חיילים שרוצים להגן, בבית הכלא יושבים, ובו בזמן אצלי ברחוב, מסתובבים חופשי ערבים, אבא אני פוחדת, אני רוצה פה בארץ לחיות, אבל בבית ספר אינני לומדת, איך לגדול עם טרור ברחובות.
אז חשבתי על צה"ל שלי, שנלחם בידיים קשורות, מול ממשלה מפוחדת, וטרור של כמה זמרות, אז אישתי אמרה לי תן לי אחא, מילה אחת להגיד, מדינה שנלחמת ככה, אין לה שום עתיד, מדינה ששכחה למה היא קמה, וחושבת שהערבים הם טובים, מדינה שנלחמת נגד חייליה, במקום נגד האויבים, מדינה שמפנה כספים לערבים, ובתקציב שלי מקצצת, מדינה שילדיה חיים בפחד, היא לא מדינה היא מפלצת.
עשרים שנה מאז שאבי סספורטס נרצח, עד הרצח של שלמה נתיב בן 16 מבת עין, ולא למדנו כלוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.
כינוי:
אפרים העברי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
