חי יהוה אל חי אלוהי העברים

בראש חודש שביעי יחגגו המוני בית ישראל את ראש השנה.

יש רק  בעיה אחת, יהוה אל חי לא ציוה מעולם לחגוג חג ששמו ראש השנה, וזאת מעבר לכך שראש השנה הזה כביכול, נחגג בחודש השביעי, כאילו היה הראש בבטן.

ראש חודשים לחודשי השנה העברית הוא החודש של הפסח: ספר שמות פרק יב פסוק "א וַיאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר.  ב הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה."

אם כן מה הוא החג אשר ציוה יהוה אל חי לחגוג בראש חודש שביעי ?

ספר ויקרא פרק כג פסוק "א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי."

ספר ויקרא פרק כג פסוק כג " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר.  כד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר  בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קדֶשׁ.  כה כָּל-מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה." הנה לכם עד אחד לכך שיהוה אל חי ציוה שנחגוג בראש חודש השביעי את שבתון זיכרון תרועה, ולא את ראש בשנה.

ספר כמדבר פרק כט פסוק א " וּבַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ מִקְרָא-קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ  יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.  ב וַעֲשִׂיתֶם עלָה לְרֵיחַ נִיחחַ לַיהוָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.  ג וּמִנְחָתָם סלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן  שְׁלשָׁה עֶשְׂרנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרנִים לָאָיִל.  ד וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.  ה וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.   ו מִלְּבַד עלַת הַחדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחחַ אִשֶּׁה לַיהוָה."  הנה לכם עוד עד אחד לכך שיהוה אל חי ציוה שנחגוג בראש חודש השביעי את שבתון זיכרון תרועה, ולא את ראש בשנה.

חוק יסוד בתורה הוא כי "על פי שניים עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" ואלה הם שני עדיי, המעידים כי בחג הקרב אלינו יש לחגוג את שבתון זיכרון תרועה, ולא את ראש השנה.

את שבתון זיכרון תרועה חוגגים רק יום אחד כעולה מספר ויקרא פרק כג פסוק כג, וכהעולה ספר כמדבר פרק כט פסוק א, וגם סדר הקורבנות לשבתון זיכרון תרועה, הוא סדר קורבנות ליום אחד בלבד.

ראש השנה הוא חג "יהודי" החל בשני ימיו הראשונים של חודש  תשרי. לפי המסורת בחג נברא העולם, אולם יש הטוענים כי נברא בו האדם. בערב החג נוהגים לערוך סדר, שבו אוכלים  תפוח בדבש,  ראש דג, חלה עגולה ועוד. בחג תוקעים בשופר ומתפללים תפילת  תשליך.

ושוב אתה למד כי הרבנים ה"יהודים" המציאו להם חגים משלהם ומנהגים משלהם, ותורה משלהם, תורה שלא ניתנה להם ביד משה עבד יהוה, הם המציאו להם הלכה, והיא סותרת, את התורה שיהוה אל חי אלוהי העברים נתן לנו ביד משה עבדו.

אתם תחגגו את אשר תחגגו, ואני וביתי נחגוג בראש חודש שביעי את שבתון זיכרון תרועה, רק יום אחד, כפי שציוה יהוה אל חי אלוהי העברים ביד משה עבדו.

עבד ליהוה אל חי אלוהי העברים

אפרים העברי

חי יהוה אל חי אלוהי העברים

ספר ישעיהו פרק ז " לכן ייתן אדוניי הוא, לכם אות, הנה העלמה, הרה וילדת בן, וקראת שמו, עימנו אל, חמאה ודבש, יאכל לדעתו מאוס ברע, ובחור בטוב ".

אבל בישוב עמנואל שבשומרון, החרדים "האשכנזים" מואסים בטוב, ובוחרים ברע, ומאכילים את המזרחים שם חרא ולא חמאה ודבש.

ההתנשאות הריקה של חסידי סלונים (עיירה בפולין) על המזרחים בעימנואל, תוך שהם נאחזים בתורה כאילו יש בה מצווה להפלות בין איש לאחיו, היא המהות של הקטב המרירי, הקטב המרירי שקורע את העם הזה לגזרים.

בספר דברים פרק לב, בשירת האזינו הלב והליבה של העבר, ההווה, והעתיד של העם העברי, השירה שיהוה אל חי ציוה על משה, ויהושע ללמד את בני-ישראל, אמר יהוה אל חי  על עמו הסורר ומורה:

" וישמן ישורון ויבעט,  שמנת עבית כשית,

וייטוש אלוה עשהו,

וינבל צור ישועתו.

יקניאוהו, בזרים בתועבות, יכעיסוהו.

יזבחו, לשדים לא אלוה

אלוהים, לא ידעום

חדשים מקרוב באו

לא שערום אבותיכם.

צור ילדך, תשי

ותשכח, אל מחוללך.

וירא יהוה, וינאץ,

מכעס בניו, ובנותיו.

ויאמר, אסתירה פניי מהם

אראה, מה אחריתם,

כי דור תהפוכות המה

בנים לא אמון בם.

הם קינאוני בלא אל,

כיעסוני בהבליהם,

ואני אקניאם בלא עם

בגוי נבל אכעיסם

כי אש קדחה באפי,

ותיקד עד-שאול תחתית,

ותאכל ארץ ויבולה,

ותלהט מוסדי הרים

אספה עלימו,

רעות חיציי, אכלה בם

מזי רעב ולחומי רשף,

וקטב מרירי "

כל מי שרואה את מה שקורא בעימנואל, ומי שרואה את מה שקורה לעמנו בארץ האבות בימים האלה מבין כי בגלל הקטב המרירי:

" מחוץ, תשכל-חרב,

ומחדרים, אימה

גם בחור, גם בתולה

יונק, עם איש שיבה."

ובשבוע הזה ראינו באשדוד ברחוב הר סיני (לעג לרש), כי הקטב המרירי פוגע גם בעובר בבטן אימו, לקטב המרירי הזה קוראים לא פחות מאשר, מזל, בר, אושר, ומתוך כך אתה למד, כי למי שמאמין במזל, האושר הוא דבר יחסי, וחולף.

אם הינו נקראים שוב להר סיני, כדי לקבל שוב את התורה, העם העברי על כל תפוצותיו לא היה מסכים שהתורה תינתן שוב רק על הר אחד הר סיני, העם לא היה מסכים לקבל תורה אחת לעם, אלא שכל עדה, כל פלג, וכל זרזיף, היה דורש לקבל את התורה על הר שהוא רק שלו, ותורה מסוג אחר, ובנוסח אחר משיש לכל הזרמים האחרים.

לא בכדי קרא לנו יהוה אלוהינו בשירה הנהדרת שלו האזינו:

" שיחת לו לא, בניו מומם

  דור עיקש, ופתלתול. 

 הליהוה, תגמלו זאת

  עם נבל, ולא חכם."

כי נכון אנחנו עם נבל ולא חכם, אנחנו עם טיפש, שניתפס רק בעיניי עצמו כעם חכם, אבל הוא ממש לא כזה, לא עם שמפורד בכל הגויים, אלא עם שמפורד בתוך עצמו, ובכך אנחנו עם שמפורר את עצמו לדעת.

הקטב המרירי מושל בנו בכל אורחות חיינו, אנחנו בוחרים בימין או בשמאל, אבל אף פעם אנחנו לא בוחרים בדרך הישר, שהיא לא שמאל ולא ימין.

לא דרך החרדים, ולא דרך האתיאיסטיים, אלה דרך הישר כפי שציוה לנו, ולימד אותנו יהוה אלוהינו אדון כל הארץ.

לכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק בחורבן שממשש לבוא עלינו, ואף אחד מאיתנו לא יוכל להגיד ידי לא שפכה את הדם הזה, ועיני לא ראתה, ידע כל אחד מהעברים בני-ישראל כי ידיו שפכה את הדם הזה, אם במעשה, ואם במחדל, ועיניו ראו, והעדיפו לא לראות.

יש עוד סיכוי אחד להסיר את רוע הגזרה מעלינו בטרם פורענות, אבל הסיכוי הזה לא נמצא בימין, ולא נימצא בשמאל הסיכוי הזה נמצא בדרך הישר, בתורת יהוה אל חי שנתן ביד משה עבדו בהר סיני, ובערבות מואב.

דרך הישר אינה דרך ההלכה והרבנים, ולא בדרך החילונים, הדרך היא הדרך שיהוה אל חי אלוהינו התווה לנו בצמצום בשירה הנהדרת שלו שירת האזינו, ובברכה שברך משה עבד יהוה לפני מותו, לאמור " ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".

ואם לא יהיו יחד שבטי ישראל, הם יוכו בשבט יהוה מכות גדולות ונוראות כפי שיהוה הכה אותנו בחרון אפו בשואה שהבאנו על עצמנו במלחמת העולם השנייה.

ידע כל איש ישראל, ותדע כל אם עבריה, כי את החורבן המתרגש עלינו בקרוב הם הביאו עצמם ועל צאצאיהם הם הביאו במו ידיהם.

ולעיר אשר בשומרון לא יקרא עוד עימנו אל, ויקרא שמה סר אל וצל מוות, כי סר יהוה האלוהים ממנה.

אפרים העברי