והילד גדל, וגדל, והגיע לשמונה וחצי קילו של חיוכים ומילמולים שמכילים בעיקר הברות שונות של ניקוד לאות א ו-ה, ואפילו שתי שיניים יצאו לקטן, והוא כבר זוחל אבל רק ברוורס, וגם נשאר לשבת אם משאירים אותו, אבל מתגלגל אחרי שלוש דקות. והוא גם אוכל פירות ומרק וגם עוגיות מיוחדות כאלה, ויש לו נחירות קטנות שהוא ישן, כי הוא מצונן כבר שבועיים ויש לו ליחה.

ואני הפכתי להיות אמא עובדת, מתחילה את היום בחמש וחצי מסיימת אותו בשתיים עשה, הולכת לעבודה, רמה להחליף את המטפלת (תודה לאל שהיא לפחות עושה כביסה), קובעת עם אמהות מהגינה, וקופצת לעשות קצת נחת לסבתא שפעם הייתה אמא שלי, ועושה מקלחת ומנקה את הבקבוקים ומכינה ארוחת ערב, וגם מרק וסלטים כדי שהמקרר לא יהיה ריק, וכותבת עוד איזה עבודה לאוניברסיטה ועושה מקלחת, ועוד איזה זיון קטן (אבל בשקט בשקט), ועוד מקלחונת ושינה קצרה וחוזר חלילה.

ופתאום הנשים האלה שהתסכלתי עליהם שהייתי רווקה הוללת בתל אביב, לא תמיד בכזו הבנה ולא פעם בהרבה זילזול (כי ילד זה לא תרוץ) הפכו להיות אני. ונעמדתי מול המראה והבטן שאמנם לא הייתה מתוחה אף פעם נראה כמו ג'לי אחרי ששיחקו איתו במזלג. וגם רואים את השורשים והרגלים כבר לא כל כך חלקות.

והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו בנושא, והודעתי שאני מתחילה מהיום דיאטה. כי אם יכולתי להפסיק לעשן אחרי כל כך הרבה שנים, ואני עדיין לא מעשנת, אז אני יכולה להפסיק לבלוס.

יש לי עוד הרבה החלטות שאני רוצה להחליט, אבל יודעת שאי אפשר כל כך הרבה החלטות ביחד, אחרי שאני אפסיק לבלוס ואתרגל לזה, אז אני אתחיל עם עוד משהו נוסף.

מבטיחה לא להתעכב הפעם עם העדכונים.