העולם שבפנים

יום ראשון

מה קל יותר מלחלק מכתבים?

לא צריך ידע קודם ולא צריך כישורים מיוחדים.

אין בוס שיושב לך על הראש, ואורך יום העבודה תלוי רק בך - ככל שתסיים מהר יותר את המסלול שלי כך תהיה בבית מוקדם יותר.

הרחובות שקטים. אין כמעט אנשים; כולם בעבודה. אין ילדים צווחניים; כולם בבית הספר.

נותנים לך כמה רחובות ואתה פשוט לוקח את הזמן שלך ותוקע את העלונים האלה לתוך החריצים.

העבודה הזמנית המושלמת.

יום שני

לפני שתפסתי מה קורה איתי היה לי מין עגלת קניות כזאת של זקנים וטיילתי לי בעצלתיים.

היחידים שמסתובבים בשעות האלה, אלה החתולים. וגם הדוורים.

אבל כמעט אף פעם לא קורה שדוור פוגש דוור, בגלל שהם עובדים באיזורים שונים. 

יום שלישי

מה עושה דוור שצריך לשירותים?

אם זה רק פיפי, מספיקה איזו פינה נסתרת בגן ציבורי או ליד השיחים.

במקרים חמורים יותר, מחפשים מוסד ציבורי: בנק, קופת חולים, סניף דואר או בית אבות.

לי כמובן לא היה אף אחד מכל אלה בסביבה. לכן ניגשתי לדוכן פלאפל ושאלתי איפה השירותים.

"אין שירותים".

"אה, באמת? ולאן אתה הולך כשאתה צריך?"

אין תשובה.

הלכתי מאחורי הדוכן ופתחתי לאיטי את הרוכסן.

"היי, אדוני! אל תשתין לי פה! טוב בסדר, הנה קח את המפתחות לשירותים. הם נמצאים שם ממול".

יום רביעי

שוב קיבלתי מסלול חדש. הם תמיד שולחים אותי למסלולים הכי קשים.

יש 40 או 50 מסלולים שונים, אולי יותר, כל מסלול היה שונה, ואתה אף פעם לא מצליח ללמוד בעל פה אף אחד מהם.

האחראי מסתובב לו בכסא שלו וצורח עליך: "אתה לוקח את מסלול 39!"

היינו מתחילים בפיגור של חצי שעה ובכל זאת ציפו מאתנו לחלק את כל החומר באותו זמן.

ואז אתה מגיע לתיבות הדואר והן מפוצצות במכתבים ואתה כבר מסריח, רץ עם הזיעה שלך ומשחיל את
המכתבים.

עובר בבתי דירות שהתיבות שלהן מסתתרות בקצה הבניין, מאחורי מסדרונות ארוכים וגרמי מדרגות מפותלים.

השמש קופחת, הזיעה ניגרת, לוח הזמנים בלתי אפשרי, ואני רק חושב על האלה במשרד, יושבים שם עם החולצות המגוהצות שלהם, יודעים את זה ונהנים מעצמם.

יום חמישי

רק לאחר שהכנסתי את הדואר לתיבה הרגשתי את הנשיכה.

הסתובבתי כנשוך נחש ומאחוריי אני רואה לא נחש אלא כלב פודל לבן קטן וצמרירי, שהשוק השמאלית שלי נראתה לו עסיסית במיוחד.

בלי לחשוב יותר מידי העפתי אותו הצידה בבעיטה איומה ופניתי לתוך הבניין לחפש את הבעלים, שהתגלו כזוג זקנים סנילים.

בקצה הסלון עמד בראש מורכן עוד כלבלב ננסי זהה כמעט לראשון, רק שאם הראשון היה קטנטן זה היה גרסת המיני שלו.

ואז הזקנה שואלת אותי: "מי נשך אותך, הגדול?" כן גברת, הגדול.

יום שישי

הרחובות מלאים באנשים לא שפויים וסתומים.

רובם גרים בבתים נאים ומסתבר שהם לא עובדים, ואתה תוהה איך הם עושים את זה.

היה איזה אחד שלא נתן לאף אחד להכניס דואר לתיבה שלו.

הוא היה עומד בכניסה לבית שלו ומסתכל עליך מגיע ממרחק שניים-שלושה בניינים. מחכה לך, שרק תתקרב.

יום שביעי

עצרתי לנוח על ספסל כשלפתע ניידת עוצרת לידי והשוטר צועק לכיווני: "מה אתה עושה כאן?"

"מחלק דואר"

"מה זה הנייר הזה שאתה מחזיק ביד?"

"זאת מפה של הרחובות באזור"

"נראה כאילו גלגלת שם משהו..."

"תגיד לי, אתה בסדר?!"

"תביא לי תעודה מזהה בבקשה"

"איזה תעודה אתה רוצה, תעודת זהות או תעודת עו"ד?"

"מה, אתה עו"ד? אז מה אתה עושה כאן?"

"מחלק דואר"

***

ביום שלמחרת לא באתי לעבודה. ישנתי עד הצהריים.