העולם שבפנים

יום רביעי בבוקר.

אני פוקח עיניים לצלילי השעון מעורר, שומע את התרנגולים מקרקרים מעבר לכביש (השכנים החולירות), מריח את פיח הבוקר הנישא אל חלוני, ובאופן כללי נהנה מתחושת הפסטורליות הרעננה השוהה באוויר. בעודי לוגם את הנס של הבוקר נדמה לי שאפילו שמעתי יונים הומות ממרחק ועושות את צרכיהן על ביש-גדא אלמוני.

אך בין רגע מצב רוחי משתנה מן הקצה אל הקצה. הזיכרון הכה בי כברק.

לימודים!

היום!

(לעזאזל!)

רגע, חשבתי לעצמי, כשאני מפלס את דרכי בין טורי המכוניות הצופרות בדרכים - נכון שיש לימודים, אבל זה לא אומר שאני חייב להגיע...

כלומר, לא יקרה שום נזק אם אפספס קצת חומר, הרי ממילא אני לא בדיוק מקשיב בשיעורים. ובכלל, איזה תועלת תצמח מהיותי בשיעור? גם ככה אלמד את החומר רק כמה ימים לפני המבחן, כמו תמיד. אז בשביל מה להגיע ללימודים?   

לחברי הסטלן אפילו יותר ממני הרהורים כגון דא היו מיותרים. הוא מזמן איבד את הרצון לנוכחות בסביבת לימודים. אספתי אותו מביתו ונסענו לכיוון תל אביב עיר הקודש.

ניסיתי למצוא חניה באזור בית המשפט, אך לשווא. בדיוק כשכבר עמדתי לוותר, צדה עיני ברחוב אבן גבירול מדרכה פנויה - והפלא ופלא - בצבע לבן! חניה חינם! וווהו! חניתי חיש קל, מופתע מהמזל שהאיר לי פנים לשם שינוי. מתוך רצון אמיתי וכנה להעשיר את השכלתנו - אם לא באקדמיה אז לפחות מחוצה לה - המשכנו משם לספריית בית אריאלה. (לא היה מזג אוויר מתאים בשביל ים).

התחלנו את ביקורינו בספרייה המרכזית, ולאחר שפשפשנו קצת במבחר הספרים עלינו לקומה העליונה. נכנסנו אחוזי סקרנות ל"ספריית אחד - העם" שהכילה בעיקר ספרי זיכרונות של אישים מפורסמים וספרים היסטוריים. מה הקשר בין אלו לאחד העם אתם שואלים? שאלתי שאלה זו את הספרנית, והיא השיבה כי אחד העם תרם את הספרייה הזאת, ומכיוון שאנחנו מתעניינים היא פתחה לנו דלת נסתרת מאחוריה, שהובילה לסלון הפרטי (המשוחזר) של אדון אשר גינצברג. מסתבר שטעמו הספרותי של אחד העם כלל בעיקר היסטוריה, ספרי קודש, ואף קמצוץ של קבלה. לאחר שמיצינו גם שם פנינו לעבר ספריית העיתונות ונברנו להנאתנו בעיתונים ישנים. בעצם, ישנים זו מילה עדינה מידי. אני מדבר על תחילת שנות ה-30.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, והגיע הזמן לחזור. בדרכי למכונית דמיינתי את חבריי ללימודים נאנקים תחת סבלו של המרצה המשמים, וחייכתי לעצמי בסיפוק.

הנאתי לא נמשכה זמן רב. כשהתקרבתי לסביבת החניה צד את עיני שלט המכריז "איזור גרירה"...

אלא מאי - השלט האמור היה תקוע בתחילת הרחוב, ואני חניתי 30 מ' משם, כשאני כלל לא מדמיין שישנה בעיה לחנות שם! בלב מפרפר מיהרתי לראות אם המכונית עוד נמצאת, ולהקלתי מצאתיה במקום.

אולם לא רק שהמכונית נשארה במקומה, לשמשה אפילו הוצמדה מתנה בשווי 250 ש"ח! המתנה הייתה ממוענת לעיריית ת"א כמובן. (בדו"ח נכתב כי זהו אזור המיועד לטעינת/פריקת סחורה).

נבלות! 

לא זו בלבד שלמצוא חניה בת"א זו כמעט משימה בלתי אפשרית, לאחר שכבר מצאתי מקום הם דופקים לי קנס של לא פחות ממאתיים וחמישים מרשרשים טבין ותקילין! ועל מה? הפרעתי למישהו לעבור? חסמתי דרך כלשהי? לא ולא. ביצעתי פשע חמור פי כמה. חניתי במקום המיועד לספקי סחורות - זה שהמדרכה סומנה כלבנה, והשלט האוסר חניה באזור ניצב עשרות מטרים משם, בתחילת הצומת -  אלו פרטים שוליים כנראה.

האמת היא שהאשם גם בי. הייתי תמים מידי לחשוב שאפשר למצוא חניה בחינם בת"א.

תל אביב ידועה כ"עיר ללא הפסקה". אני הייתי מציע במקום זה לשנות את הסיסמא ל:"עיר ללא חניה".

חולדאי, לטיפולך.