העולם שבפנים

מצאתי את הפתרון לכל בעיות העולם.

זה לא כסף, לא הצלחה, לא חברים, לא משפחה, ואפילו לא אהבה.

אז מה כן? 

זה ממש פשוט. כל כך פשוט שאתם תצחקו.

***

במשך שנים רבות בזתי בליבי לאנשים הרודפים אחר כבוד.

הם נראו לי אנשים ריקים ואומללים, חסרי ערך עצמי.

כבוד שאדם דורש מאחרים נובע מגאווה ומאגו מנופח, ותו לא. כאלה הזקוקים לכך שאחרים יכבדו אותם משום שאין להם בחייהם דבר מעבר לכך.

ובכלל, כל מושג הכבוד נראה לי ריק מכל תוכן. חז"לינו כבר אמרו את זה במפורש: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כ"א).

תאוות השררה והכבוד גורמת לאדם לאבד את גם את מעט הכבוד שהיה לו, ובלהיטות שלו במרוץ הבלתי נגמר לעבר הכבוד הוא מאבד את עצמו בדרך.

ועל כך נאמר: כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו.

***

היום אני חושב אחרת.

כבוד הוא לא דבר רע כל כך. צריך להבחין בין סוגים שונים של כבוד: ישנו כבוד שאדם דורש שאחרים יתנו לו, זהו כבוד שבו האדם נהיה תלותי ביחס של האחרים אליו, והוא הכבוד במובן השלילי שלו. לעומתו יש כבוד במובן החיובי, שמבטא מעלה חשובה מאוד. זהו הכבוד שאדם חולק לעצמו ולאחרים.

מהו בעצם הכבוד? - יחס כלפי אדם, חפץ או מעמד, המבטא את ההכרה בכך שאותם דברים חשובים במיוחד, ויש להתייחס אליהם בצורה החורגת מיחס רגיל.

הכבוד הוא ערך בפני עצמו, שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לאינטרס תועלתי או נהנתני כלשהו.

התועלת וההנאה נמצאים בקומה הבסיסית של הקיום, ואילו הכבוד והערכים הנובעים ממנו, מהווים קומה גבוהה יותר ונפרדת.

הכבוד מתבטא לא רק בטקסים ומנהגים, אלא גם בערכים מוסריים.

מכיוון שהכבוד במהותו מנותק משיקולי תועלת והנאה, פעמים רבות הוא יוביל להתנהגות שנראית לא מועילה ואף מזיקה עבור העושה אותה.

אנשים בעלי כבוד עצמי ישמרו על כבודם גם במחיר הפסדים גדולים ונזק אישי.

איש כבוד לא ישקר, לא יסוג בו מהבטחתו, ולא ינקוט בדרכים "מלוכלכות", אפילו כאשר הללו עשויות להועיל לו מאד.

לעתים אדם גם ימסור את נפשו מסיבות של כבוד, כמו הקברניט הנשאר אחרון בספינה טובעת, או החייל המסרב לסגת ולהיכנע.

מתבונן חסר חוש כבוד יתייחס לאנשי הכבוד כאל "פראיירים" או משוגעים, ולא יבין מה הבעיה לעשות הכל כדי להרוויח כמה שיותר הנאות ותועלת, בעיקר אם אין חשש להיתפס.

אבל מי שמבין את משמעות הכבוד מבין שוויתור על הכבוד כמוהו כוויתור על האנושיות, והוא אינו מוכן לעשות זאת.

***

זאת אם כן התשובה לשאלה בה פתחתי.

חוסר כבוד הוא הגורם מספר אחת לכל בעיה שיש במדינה.

אדם שאין לו כבוד עצמי יהיה מוכן למכור את אמא שלו כדי להשיג מה שהוא רוצה.

לצערנו אנחנו רואים כיום כי שיקולי תועלת והנאה הפכו להיות הגורם הבלעדי כמעט המכתיב את התנהגותו של האדם.

מושג הכבוד נדחק לשוליים והאדם בן זמננו שואל את עצמו פעמים רבות: בשביל מה? מה יוצא לי מזה?

למה כדאי לי להיות נחמד בכביש לאנשים שאני לא מכיר אם אפשר פשוט לעקוף אותם ולהגיע הביתה מהר יותר?

למה צריך טקסים מיותרים כמו חתונה, כשאפשר פשוט לעבור לגור ביחד?

ומה הטעם להיאבק ולשלם מחיר עבור ערכים, שלא מביאים שום תועלת רווחית?

כל דבר צריך להיות מתורגם לשיקולי רווח והפסד, הנאה ותועלת.

ומכיוון שהכבוד, בהגדרה, אינו הולך יד ביד עם חשיבה תועלתנית כזו – הרי הוא הולך ונדחק מתחומים רבים.

רק תסתכלו על הפוליטיקה של ימינו, שהפכה שם נרדף לשחיתות, ערמומיות ופרגמטיות מלוכלכת.

קשה למצוא היום מנהיגים שיהיו אנשי כבוד אמיתיים, שמושגי האמת, הצדק והיושר הם נר לרגליהם, והם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי לא להיכשל בהתנהגות שאינה מכובדת.

***

כל מה שרע כאן במדינה, קורה בגלל שאין לנו כבוד עצמי:

לכן כל אחד מרוכז באגו שלו ולא מעניין אותו אף אחד אחר.

לכן אין חשיבה לטווח ארוך וכל הזמן מרוכזים בכאן ועכשיו.

לכן קיים חוסר בתרבות נהיגה וחוסר בערכי המשפחה.

לכן נטל המחיה הגבוה שאנחנו נאנקים תחת עולו.

לכן הבעיות הבטחוניות שלא מפסיקות לרגע.

הכל מתחיל בכבוד העצמי שלנו. כבודו של אדם הוא ערך הקיום שלו. אדם שאין לו כבוד, אין לו ערך קיומי.

***

לסיום, כמה דוגמאות על השפעת הכבוד שלנו (או העדרו), על שתיים מהבעיות הקיומיות ביותר שלנו: כלכלה וביטחון.

מדוע מחירי המזון בישראל לא ירדו לעולם?

(מתוך הבלוג "הכלכלה האמיתית")

לצרכן הישראלי אין שום עקרונות.

הצרכן הישראלי יתלונן ויפגין ויחתום על עצומות ויפרסם בפייסבוק, אבל כשמגיע מבחן התוצאה, הוא לא באמת יעשה משהו.

תראו את מחאת הקוטג': כמה מכם, עם יד על הלב, קנו קוטג' באופן קבוע והפסיקו למען המחאה? או שגם אתם, כמו רבים אחרים, הקלתם
עם עצמכם ואמרתם בשקט ש"אנחנו מאוד מאמינים במחאה, אבל הילד ממש אוהב, מה לעשות…" ולקחתם גביע?

ואז תנובה זרקה לכם עצם, הנחה של כמה אגורות, והופ! חזרתם לאותה נקודה שהייתם בה.

הפחד הזה הוא שמונע פתיחה של רשתות מוזלות: לצרכן הישראלי יש זכרון קצר.

הנה עוד דוגמא:
עד מהפכת הסלולר של כחלון, שילמנו כולנו כמה מאות שקלים לחודש על שירות סלולר. ואז, קמו חברות חדשות והציעו מסלול "הכל כלול" במאה שקלים.

ההגיון אומר שכולנו אמורים לעבור אליהן, ובהתחלה זה מה שאכן קרה. אבל אז החברות הותיקות התחילו להציע מסלול זהה, או טיפה יותר זול, והצרכנים חזרו אליהן חזרה על ארבע. אחרי הכל, הם מציעים חבילה זולה בכמה שקלים, למה לא לחזור?

ובכן, זו בדיוק הנקודה.

אם היינו צרכנים נבונים (ומאוגדים) בעלי כבוד עצמי, לא היינו אומרים לעצמנו שהחברות הישנות זולות יותר ושזה בסדר לחזור אליהן.

מה שהיינו צריכים להגיד לעצמנו הוא:
"אני לא מאמין להם. הם רימו אותי במאות שקלים במשך שנים, ועכשיו פתאום הם נזכרו שגם הם יכולים למכור בזול – ועדיין להרוויח. אני לא אחזור אליהם, גם אם הם יציעו לי בחינם!"

זו הדרך היחידה שבה משהו אמיתי יכול להשתנות – שהחברות ידעו שאם הן גובות מחיר מופרזמישהו יקום ויכנס לשוק, יציע מחיר טוב יותר והצרכנים יעברו אליו – לנצח. שהם יבטיחו לעצמם שלחברה הקודמת הם פשוט לא חוזרים. זו הדרך היחידה לגרום לחברות לדעת שהן משחקות באש, גם אם עדיין

לא קם להן מתחרה.

אותו הדבר קורה גם בחנויות המזון: נניח שיש סופרמרט קיים ואני מקים לידו סופרמרקט חדש, זול ב-30%.
ביום הראשון, כולם כמובן נוהרים אליו – איזה יופי! מהפכה של ממש! ואז עובר עוד יום, והוא מחליט להתחיל להוזיל חלק מהמוצרים ב-40%.

השלב הזה, בו הצרכן יצטרך להחליט לאן הוא נכנס, הוא מה שמונע את ההוזלה הזו.

כי הצרכן לא יגיד לעצמו "וואו, הוא מוכר עכשיו ב- 40% הנחה, ועדיין מרוויח! אני פשוט לא מאמין שהטינופת הזה לקח לי כ"כ הרבה כסף בלי להתבייש. אליו אני לא חוזר!", אלא יגיד לעצמו "40% הנחה זה יותר זול מ- 30%. אני סולח לבעל החנות על כך שעשק אותי שנים רבות, והולך לקנות אצלו."

ואז בעל הסופר החדש ובעל הסופר הישן נכנסים למלחמת מחירים, מלחמה שתגרום לשניהם לרדת על הברכיים ולהפסיד כסף.

סוד קטן: תחרות היא תמיד טובה לצרכנים, אבל לבעל עסק היא ממש לא טובה.
אין לבעל עסק שום רצון לפתוח סופרמרקט ליד סופרמרקט קיים ולהלחם בשיניים על כל צרכן.
הוא מציע עסקה הוגנת, אבל יודע שברגע האמת הצרכנים לא ידבקו בעקרונות שלהם, אלא ילכו למי שמוכר בזול יותר.

בקיצור, רבותי, תלמדו להיות צרכנים בעלי כבוד עצמי, ותראו איך הכל ישתנה. עד אז – תמשיכו לשלם.

דיפלומטיה ומדיניות יחסי חוץ

(מתוך פוסט של טל גלעד)

אני יודע שרבים חושבים שהסיבה לעליית האנטישמיות היא מדיניות ישראל, התפשטות האיסלם, ההסברה.

כל זה אולי נכון חלקית, אבל זה לא הגורם המרכזי.

הסיבה העיקרית היא, שישראל מצטיירת כעלובה.

כבר כמה עשורים היא מתנצלת, מפייסת, מקפיאה, מתפשרת, מתנתקת ולא מבינה למה כל הזמן שונאים אותה יותר ויותר.

“במה אני לא בסדר?” היא ממלמלת לעצמה בעצב וסוקרת את דמותה במראה, כמו אישה מוכה. “אולי אני צריכה להתלבש יותר יפה ואז הוא יאהב אותי?”

את לא בסדר בזה שאת כל הזמן מנסה להיות בסדר, מטומטמת.

איך זה ייתכן שהאנטישמיות הולכת וגוברת? הרי אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם!

אהה – זהו.
בואו נקרא שוב את המשפט האחרון – אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם.

עם כל הקידמה והתרבות והציביליזציה, אף אחד לא אוהב חננות שמתנצלים ונותנים לך את הסנדוויץ' כדי שתרשה להם ללכת.

אם אתה חזק ומפחיד מספיק, יתחילו למצוא לך צידוקים, להעריץ אותך בסתר (או בגלוי), או שפשוט יקבלו את המצב כנתון שיש להתאים אליו את ההתנהלות ואת ההצבעות באו"ם.

ישראל היתה בשיא הפופולריות שלה ב-30 השנים הראשונות, כאשר היה ברור שהיא לא פראיירית של אף אחד, כאשר אנטישמים התחבאו בחורים כי נפל פחד היהודים עליהם, וערבים מיהרו להפוך את הדרכון שלהם, או לדבר ערבית בלחש אם ידעו שיש ישראלי בסביבה.

במילים פשוטות: זכית להערכה כאשר פחדו לקבל ממך מכות.

זה היה לפני עידן הספקות, שהפך לרעה החולה של החיים בישראל. ישראל חושבת שזה כבוד גדול להטיל ספקות בעצמה.

מחנכים על זה שכוחנו בוויכוחינו. בולשיט. תתווכחו על מחירי הדלק, על מכבי ת"א וסוציאליזם. לא על הבסיס, לא על השאלה אם מותר לנו לחיות כאן או לא, ואם זה בסדר לנצח במלחמה.

כדי שאחרים יגידו שאתה צודק, צריך קודם כל שאתה תגיד את זה. מה מסובך?

כל כך פשוט, אל"ף בי"ת של פסיכולוגיה. תכבד את עצמך אם אתה רוצה שיכבדו אותך.