כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

כשהבית בו חיינו מט לנפול, יצאנו אני ואת דרך הדלת, סבנו על עקבנו והבטנו כיצד התקרה קורסת על ראשם של הילדים.

אילו הקירות האלה היו מלבנים ובטון ולא היה התא המשפחתי המוכר והידוע, הייתי מקריב הכל, שלומי וחיי. כדי לנסות ולהציל ולו עוד דקה אחת מאושרם. אבל אלו היו הימים ואלה היו הנסיבות. כדי לתת להם סיכוי לחיים אחרים הייתי חייב לקחת מהם כל מה שידעו והאמינו בו.

זהו חורבן הבית, התסכול נקווה תחת היסודות, ולאט לאט הופך לשנאה מעכלת. עד שלבסוף לא נותר דבר מלבד חזות רעועה של מחסה המאיים על יושביו יותר משמגן עליהם.

משהו תמיד יהיה חסר ושונה. כמו רגל כרותה שעוד מרגישים בחסרונה וכאביה. במקום שבו טבעי שיהיה  דבר מה, הנפש מורדת, וממאנת לקבל את האבדן.

אבל האם חסר ושונה הוא לא תמיד לרעה... הנמק מתפשט בגוף אלוהים יודע שאני עד היום מחלים...

קלישאי משהו אבל כשאתה מגיע לתחתית הכיוון היחיד הוא למעלה.

עם האשמה הזו אני אחיה עד יומי האחרון, למרות שכל מה שאפשרי היה לעשות עשיתי, ניסיתי, האם הגעתי למקום שבו לא היתה ברירה אחרת? לא אחת טובה יותר...

בסוף עזבתי בשבילם לא בשבילי. לא עבור עצמי... האדם שחי איתם בבית ההוא כבר לא היה אני, הוא בקושי היה אדם. חיה בכלוב, שכל מטרתה היתה לשרוד עוד יום.

וכל יום הפך לארוך מקודמו...

פתאום שמתי לב שהימים עוברים מהר כל כך בזמן האחרון... מהר מדי.

אף פעם לא מרוצה!