כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אתמול ישבתי לילה שלם ליד מדורה, עם שישה בני 10-11 צווחים עד שהשמש עלתה.

בדיחות, סיפורים, צחוקים, ריבים... מה לא?

הלכנו לישון באוהל, וקמנו אחרי שעתיים לפרק את המחנה...

היום, קצת אבל ממש קצת שינה, ביקורים אצל הסבתא, מסירת ילד אחד עייף מת לאמא אחת שבטוחה שאני מחזיר אותו עייף כל פעם בכוונת זדון כדי שהיא לא תהנה ממנו. איך עלתה עליי איך??? מה למה שארצה שהילדים יהנו מהחופש? למה שלא אכריח אותם לישון צהריים כי היום אמא באה? בקיצור, נו פנטזיה פרנואידית אחת או שתיים זה כבר קטן עליי אחרי תשע שנים ארוכות של כאלה.

אח"כ הלכנו לבחור בגדים, אני מתפתה כמו הנערות שפה, (20 זו נערה וכל חייכן תתגעגעו ליימים שבהן נחשבתן מאוד צעירות) להצתלם עם חולצת הדרדס בר מח שקניתי, בשביל פיג'מה? בטח פיג'מה!!! עאלק פיג'מה. אני מסוגל ללבוש אותה לארוחת ערב עם מלכת אנגליה בלי שום היסוס.

זה מצחיק כשאנשים סביבי רואים אותי במה שאני מכנה, "בגדי עבודה" מחויטים הם די לא מבינים למה אני לא עושה את זה תמיד. הרי אני כל כך נאה. לא חבל? לא... לא חבל. נח לי היום שאני יכול להתהלך בעורי שלי, חף מכל מוסכמה אופנתית. הכלל הוא הדבר הראשון עד החמישי שבראש המדף... יש לי בגדים שלא ראו אור יום שנים... למרות שביננו יש בי משהו שמתגעגע ללהיות חלק מן הפרוליטריון היצרני. להיות בפנסיה בגיל 35... השמרו במשאלותיכם. אני את שלי קיבלתי... מי ידע???

אבל קניתי למתבגרת ולקטנה מלא דברים נחמדים. ואז הבן השני התפרק מעייפות ונאלצנו לחוס על מדפי שאר חנויות הקניון (וגם על זיכויינו הרבים ממיני מתנות נדיבות אבל מה זה מחורבנות!!! שקיבלנו לרגל נישואינו).

בקיצור המתבגרת חוגגת על חזיות וחולצות חדשות כי לאמא יש בעל חדש...

חזרתי למצוא התקהלות של ילדים שרצתה להפיק סרט. אבל מה לעשות צריכים איזו יד מכוונת. לקחתי את המצלמה. רדפתי אחריהם ביימתי כמו שלא ביימתי מימיי!!!! ויצא משהו חביב, שכבר נערך ושולח.

ופתאום חשבתי על זה, במסגרת 24 שעות עשיתי יותר משהורים מסויימים (לא נגיד שלי לדוגמא) עשו במשך שנה... מעל ומעבר למינימום הנדרש. 

והאמת? 

למה? זה לא היה חיוני? לא נראה שהם כל כך מעריכים? למה?

פשוט הטבע שלי?

לא יודע לענות, הטבע שלי בעיקר רצה להניח את הראש ולישון לשכוח מכל צאצא גנטי או אחר ולישון.

נו טוב...

נשבע שלא אעשה את זה שוב...

כן אני יודע אבל למזלי אני לא דתי...