כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ישנו... עד שמישהו התקשר מהארץ והעיר אותנו... 
ארוחת בוקר של מלון כבר היה כדאי. 

הלכנו לנמל לסדר טיסה חדשה ,הנבלות רצו לשלוח אותנו לארץ דרך ברלין (10 שעות בדרכים במקום טיסה ישירה של 3 שעות). התעקשנו! שמו אותנו על הטיסה. רבנו קצת עם המלון, קיבלנו את אחד החדרים עד לזמן העליה למטוס. והאמת? היה כיף!!!לא יצאנו מהחדר היינו כבר בוורשה בהלוך ומיצינו. 

הלכנו לנמל, שמו אותנו כל אחד במושב אחר... זאת בצ'קאין לא יכולה לעשות כלום, דברו עם הבוס. הבוס לא יכול לעשות כלום. דברו עם החבר'ה בשער. לא יכולים לעשות כלום. דברו עם צוות המטוס, לא יכולים לעשות כלום. תבקשו מאנשים להחליף. בלאגן הילדים כמעט בכו. איזה שני יהודים טובים ניסו להעיר לנו (לא כל כך יפה) שהבעיה שלנו זו לא הבעיה שלהם אז שנזוז להם מהדרך. איך אמרתי לאחד... תרגע אדוני כי אני מאוד מתאמץ להשאר רגוע... דווקא אמרתי את זה באופן לא מאוד מרגיע אבל האיש הלא נחמד נרגע ומהר... אחרי זה הייתי צריך להסביר לילדים שלא הלכתי מכות מכיתה ו וזה בעיקר כי פחדתי מה יקרה לצד השני. להוא מכיתה ו עדיין יש את הצלקות, רגשיות ופיסיות...

איום אחד קטן בתביעה משפטית אחר כך, ודיילת אחת נפלאה וחביבה ואדיבה. סידרה לכולנו לשבת יחד בספסל האחורי. 

נחתנו, סוף אוגוסט, מליון טיסות, עד שעברנו ביקורת דרכונים, המזוודות שלנו כבר טיילו עם מזוודות של טיסה אחרת אבל לנו לא סיפרו על איזה מסוע. מצאנו את המזוודות. מזוודה אחת מפורקקת קשות בר מינן. הלכנו לאיש הנחמד מהחברה שיראה וייתן שובר להחלפה בארץ. 

פגשנו את אחי הקטן בחוץ עם האוטו, ויצאנו לצפון, אמא של הילדים אספה את הילדים בדרך, והקטנה היא היחידה שהלכה ליום הראשון של בית הספר (ישנה אולי שעתיים). מי גיבורה??? הגענו, פרקנו את המזוודות והתרסקנו...

חו"ל... איזו חוויה...