כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

היא הגיעה מעט לפני סוף מערכת הנישואין הראשונה, אם היתה לה יד בדבר? לא ממש. אם אהבתי אותה? כן, בהתחשב בנסיבות. אני הייתי נשוי לאחת והיא לאחר, ושנינו היינו אומללים.

כאדם, היה מעט בה לאהוב, היה לה טבע קשה, פוגעני, כמעט רע, על גבול האלים לעיתים, ולעיתים אף מעבר לו. אך היה לי צורך במישהי והיא היתה בסביבה. היא תמיד היתה מתרככת, אחרי המעשה. המגע כנראה היה חסר ומשמעותי יותר משאי פעם היתה מוכנה להודות בפניי או בפני עצמה.

אתמול שמה עלה בשיחה עם אחד ממעט מכרינו המשותפים, עקב כך הוא הגיע למסקנה כזו או למסקנה אחרת, משהו על כך שבן זוגה הנוכחי לא רוצה שהיא תשמור איתי על קשר. מסקנה מדוייקת להפליא, משום מה זה חזר אליי. טון אלים ובוטה. אל תדבר על ענייני. 

המענה שלי היה, שווה ערך. לא פעם הושטתי יד לידידות, לא פעם דרשתי בשלומה. בלי כל כוונת זדון, אני כאן והיא שם והיום, בין כולן. אין לי בה עוד כזה עניין. היא היתה מאהבת לעת מצוא. בימים אלה, העניין שלי הוא אחר, זה לא צורך בוער, אפילו לא מעט. רק חשק תועה למשהו מעט שונה. היא כספר פתוח לפניי, אין לי עניין לחקור בין הדפים האלו עוד.

אבל בגלל בן זוגה החדש היא די דחתה כל ניסיון כזה. האם אני מבין? בודאי... אבל לא מקבל. תמיד האמנתי שנוכל להשאר ידידים, אחרי הכל היינו שם זה עבור זה בתקופה איומה. אבל התבדיתי... והקשר שלי, אני מאמין, ישרוד הכל. האמונה שלה אולי חזקה פחות.

היא התרככה, פתאום הבינה שאני יכול לומר הרבה יותר מאו, אני ויעל כבר לא בקשר יותר. אני יכול למשל לפרט את טיב הקשר שהיה. לא היו לי כוונות, אבל למה לעורר כלבים מרבצם? 

באיזשהו מקום, דלת סגורה ננעלה, לא טרגדיה גדולה מדי...

כל זה היה לפני שש אהבות מתות פחות או יותר, וכל אחת מהן יכלה להיות הרבה יותר משמעותית ממנה. והאהבה החיה ממילא הופכת את כל זה, למעט יותר מאנקדוטה לשעות הפנאי.

השלדים שלי משחקים טאקי בסלון.

צר לי אבל לא, אני לא מצטער!