כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אם יש תובנה טראגית אחת בחיי היא שכל אדם שיוצא מהם למעשה משאיר אותי ברווח.

למה זה כך?

אינני יודע, אבל אין לי אף לא אדם אחד בחיי שנותן יותר משהוא מקבל.

אבל יש כאלה שמנסים, שמעריכים, וזה מספיק, בד"כ. זה מספיק עד שפתאום נאמר משהו מספיק בוטה כדי להבהיר לך עד כמה אתה נלקח כמובן מאליוץ

ואז, מה לעשות, קשה לי להבליגץ. אין לי שיבה להבליג בעצם, אני ממילא לא מקבל כאן הרבה.

אני מניח שזו הסיבה שהבלוג הזה ניעור לחיים, זה מספק איזה צורך באינטראקציה. מוקף ככל שלא אהיה ב"חברים", חלקם פה עשור וחלקם שניים. מרביתם אנשים טובים שקשה לי לדבר בהם סרה, אלא מה, זהו העולם... אדם חי ב ד' אמותיו, וכל המתרחש מחוצה להן... לא עניינו...

אני תוהה אם באמת אני מצפה לכל כך הרבה?

לתחושתי, כשאני מעז לצפות למשהו בכלל אז הכל מתפוצץ לי בפנים.

בקיצור, מתפנה המקום של החברה הכי טובה, אין הרבה דרישות, יש הרבה הטבות. קורות חיים במייל...