כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

והמורל די נמוך,

השעות נוקפות בדיוק מופתי, היקום מתפשט או מתרחב כפי רצונו באותו הקצב כמן הרגע הראשון בו החל הכל. ההכל הזה, המובן והבלתי ניתן לתפיסה. כל אשר משגת העין עד לעין עצמה. הכל... כאשר מה שאמור להיות הוא רק הרבה שום דבר, אפל, קר, והגיוני.

אנרגיה מתחלפת בחומר וחומר מותמר לאנרגיה, ואולי יש מקום לחלקיק אלוהים בגרעין האטום, ואולי אפילו שם לא נמצא אף ישות שתדע לענות על כל השאלות הקשות מדי שעולות בנו שוב, ושוב, ושוב. למרות חוסר העניין וההסחות השונות של היום יום.

קיבלתי כבר את העובדה שבורות תלווה אותי עד יומי האחרון, אני אמשיך למשוך בעול, אמשיך לחייך ולבכות כפי שהנסיבות יכתיבו ולעולם לא אבין מדוע... מדוע אני כאן? מדוע אתם? מה הטעם והתכלית? לשאלה הזו ודומותיה אין תשובה. ישנן תיאוריות סבירות יותר ופחות... 

אישית אני חולק על כל מי שחושב שאנחנו איזו התנגשות לא סבירה בין אור שמש, מים וכמה מולקלות שהחליטו שיהיה פשוט מגניב לעשות משהו במקום, אני יודע סתם להיות קיימות. אלוהים? אני בספק שיש לי את היכולת להבין או להכיל את המושג. יש משהו, אני בטוח. מה? אין לי שום מושג... אבל אני זוכר את עצמי אומר פעם, שלי יש צורך בהנחה הזו... הצורך הזה לא השתנה.

אם רק הייתי מסוגל להעמיד פנים שזה לא באמת משנה, שבמסע הארוך וקצר מדי הזה אל הקבר והחדלון. אני יודע או לפחות מאמין במה שראוי יותר מכל, מה שנכון, מה שברור, וידוע, והגיוני וכדאי. כל דבר שימלא אותי בתחושה של הגשמה. אבל העמדת פנים... מול אני ועצמי? כשאני יודע היטב שאין שום דבר מאחורי המסכה מלבד ספק, וחוסר תוכלת? נו זה טריק שהייתי רוצה לראות.

אם יש לי תפילה עכשיו לבורא עולם, אחת שהיא סבירה ולא תצריך ממנו מאמץ רב מדי עבור חוטא גמור וכופר שכמותי, אז רק זו...

אלוהים, אם כבר עשית שאני לא יכול...

אז תעשה גם שאני לא ארצה.