כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אחרי שיחות רבות וארוכות, השוטר מתקשר ואומר בואי לתחנה. אנחנו לא מוצאים אותו...

אני נהגתי. היא לא היתה מסוגלת לנהוג בכוחות עצמה. האקס הבן זונה לא עונה, לא אומר איפה הוא, לא אומר מתי יחזיר את הילדים, אחזיר כשאחזיר. החלטת בית משפט הבטחות... במילה... סיוט. אין מה לעשות. והיא... שיישארו אצלו. בשמחה. אבל לא להיות מסוגלת לדבר עם הילדים שלך ולשאול מה איתם אחרי שכמעט הכרחת אותם ללכת לאבא שלהם, כשאת יודעת שהם לא אוהבים ללכת אליו? הוא לא עונה, יש לו קצת כח והוא נהנה ממנו. ככה זה אבא זה אבא. גם בני זונות יכולים להתרבות. ילדים אפשר לעשות עם כל אחד. מלאך ושטן... ולך תדע מה יצא עוד 10 שנים מהאדם שהתחתנת איתו היום...

לשוטרים הוא לא ענה, הם הגיעו לאחותו ולה הוא ענה ואז חזר לשוטרים. הילדים בסדר, לא רוצים לדבר עם האמא. גם איתי הם לא רוצים לדבר, וגם עם השוטר...

השוטר מקשיב לסיפור, לכאב, מנסה להסביר, מנסה להיות יעיל לעזור. בסוף הוא אומר כואב על הילדים והוא צודק. כל כך...

אני מבין אותו. מבין אותו היטב, בסוף הוא אומרף אין לי מה לעשות. התיקים האלה תמיד נסגרים והרבה פעמים מובילים למלחמה, היא תתלונן עליו היום והוא עליה מחר. כל התלונות יגמרו בלא כלום אבל חבל על האי נעימות. חבל על הילדים...

בסוף לקחתי אותה ביד, כועסת. עלי? אולי... יצאנו משם, עם כל המרה וחוסר האונים תקועים בגרון. ניסיתי להסביר, ניסיתי לנחם. הצלחה? חלקית... הייתי במקום הזה בעצמי, זה משפט שלמה ובאמת כולה שלי ובאמת שכולה שלו. 

הגיע SMS ואז עוד אחד, בבסיס הבן זונה כותב תתביישי שהלכת למשטרה. אמרתי לה שהוא יתבייש שכדי לשמוע שהילדים שלך בסדר היית חייבת להגיע למשטרה.

השנאה, האיבה שתוססת כלפי אדם שבעבר היה הקרוב אליך מכל ובשביל מה? בשביל כסף? בשביל מה? נקמה?

כל מה שנותר ביניהם זה הילדים והם הנתיב היחיד שדרכו אפשר לשלוח עוד פגיעה וכאב...

חבל על הילדים, כל כך...