כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

עם התקרב שנתי ה37, מה ניתן לומר. אין חדש...

אין דבר אחד חדש ומנצנץ הממלא את הלב ומשובב את העיין. מעט מאוד כל כך עוד מנפח את החלציים בתאווה, והאכזבה לא מאחרת הרבה אחר .

מה שהיה הוא שיהיה. אנשים ועוד אנשים, בכל גיל מין וצבע, מונעים באיטיות איומה במעגלים מיותרים מבדידות וחרדה. אחרים מאלה האם יש? אולי אולי? יותר מהם יש מעמידי פנים. מאלה לא חסר. 

הכל רק חוזר על עצמו,  ההבדלים מעטים, קלים, לכסן עיניך ולא תהיה לכך חשיבות. תפאורה, ניצב כזה או אחר, השחקן הראשי מוחלף ע"י מודל צעיר יותר ותמים יותר. ומה הטעם בזה באמת? מה הטעם?

הזמן החולף רק מפנה מקום לעוד זמן. השאלות שנשאלות מוצאות להן מענה, והעולם עדיין רודף אחר שכיות חמדה או פת לחם.

האם אני באמת מצפה לשינוי?

לא ממש, הרי השמים לא נופלים, אף פעם לא.

השמים יפים כל כך וזה חשוב הרבה יותר מאהבה נכזבת, וכסף.

חייכו.