כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

מעת לעת אני מגלה עד כמה שפר עליי גורלי, הנה שוב הספקתי כבר לשכוח עד כמה כבד יכול להיות לב אנוש.

גדוש בלא דבר מלבד דם ריק מחמצן, נדמה כמו היה מכשיר זה במקום מושבו בחזה הדואב מרכז היקום והקיום ואין לדבר בעולם ערך אם לא יתאווה לו. כמו אין מוות ואין קץ, אין דין ואין דיין, ואין חשוב יותר משכיית חמדת רצון נוצצת ומבריקה שאין לה כל ערך ותועלת.

שהרי לרוב חי האדם כמי שלעולם לא ימות ומת כמי שמעולם לא חי.

משאלה כמוסה ומגוחכת אחת מצטרפת לרעותה, ובהמנעות מזו ובדחיית האחרת, למד מכל מי שהאמין מימיו בדבר ששמע מאחר. החיים מקבלים משמעות.  

והסגפנים נעמדים באון, זוקפים קומתם כצדיקים מול אלים ומסורת. ויעה רק הנקלים שכל חטאם הוא שעמדו על דעתם וביקשו אושר ונחמה, מבלי לפגום או לגרוע דבר מאחר. מה מנת חלקם של אלה? להם מגאשמה וומגינת לב.

אותו לב שביקש ורצה, נשבר עם סיפוקו ככלי לא הולם.

הלא מוטב אחרת? האי אפשר אחרת?