כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

תוך כדי פעולה מכנית, עניינים רגילים של יום יום, פעולות חוזרות שלא מצריכות מחשבה או בקרה. לעיתים אני מוצא עצמי על קצה תהום של מרה ככה בלתי מוסברת. זה לא מורכב ולא עמוק מדי. אין שם בתחתית שלדים שברחו מן הארון.

רק ייסוריי אכזבות קלה, שאלות קטנות שאין להן מענה שמניח את הדעת. לא אמת ולא שקר.

זה חולף בתוך פרק זמן קצר, לרוב. והחיים ממשיכים כרצף של עניינים רגילים של יום יום, פעולות חוזרות שלא מצריכות מחשבה או בקרה.

אבל מדי פעם בסוף היום, יש איזה חיוך קטן של שביעות רצון שמכפר על אותו משבר קל של חוסר תוכלת.

מקורותיו צנועים, תמונה, מילה, מגע.

אם די בכך או לא, נסתפק.

נאלץ להסתפק.

נדונו לכך...

מישהו שאל אותי מה שאני עושה, עניתי

"שום דבר בעל משמעות או חשיבות.

בדיוק כמו כל אחד אחר..."

הוא גיחך, ואני חייכתי,

תוכיח אותי טועה התגריתי בו, הוא רק הניד את ראשו בשלילה.

סיכמנו שנכון יותר לשאול "מה אתה עושה למחייתך..." אבל זה לא מאוד מעניין לרוב.

תגידו לי... למה זה יותר מכל מגדיר אותנו?