כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אני לא זוכר רגע אחד שלא לווה בתחושה של שעמום...

כלום לא משנה או חשוב.

המח האנושי הזה שהתפתח לממדי אסון טבע רק כדי למקסם את סיכויי ההשרדות לא תוכנן להתמודד עם מצב שבו ההשרדות תהיה קלה כל כך.

אז מה עכשיו? 

לרדוף אחר רווחה? שמלות? לזפזפ ערוצים עד הקבר?

למלא את השכל במידע שלא יועיל במאום לתולעים שלבסוף ישכנו בו עד שהרקבון יהפוך לאבק ומלבד חלל דבר לא ימלא את עצמות הגולגולת?

לא אני לא אופטימי...