כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

לא שרד הרבה אם בכלל מאשליית הקיום הנצחי. אני יותר חד פעמי ממזלג פלסטיק.

בהתחשב בכך שאין לי כל ספק שאם קיים בורא עולם, אז הוא רואה את העולם ביותר צבעים משחור ולבן.

מה הטעם בכללי ההגינות והמוסר? מה הטעם? אם בסוף אין איזו חשבונית קוסמית, היית טוב, חרוז ימינה, היית רע חרוז שמאלה.

למה לא פשוט ללכת עם הדחף והרצון? למה? כדי להתחשב ברגשות של נרות ברוח? 

איזהו גיבור הכובש את יצרו?

האם לא אמיץ יותר להכנע ולהתמסר ליצר? אחרי שנים של התניה, מקלות וגזרים. להוריד את המתיג והרסן ופשוט להרגיש בסדר עם מי שאתה ואיך שברא אותך הטבע?

לא רע ולא טוב, 

רק ישנו.