כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

הלילה שוב חלמתי על יעל. לא נראה כדבר בעל משמעות רבה מדי או אפילו ערך. ואשתי למרות שכמדומני שבמציאות הן מעולם לא נפגשו, אשתי היא ואנוכי ישבנו וצחקנו על עניין כזה או אחר. בשלב כלשהו בחלום אמרתי לשתיהן שיש להן המון במשותף, זה כל כך לא נכון. הדבר היחיד שמשותף לשתיהן הוא אני, בתקופות שונות. ויש שיאמרו ובצדק שאין מדובר באותו אדם.

בשלב מאוחר יותר אני ויעל יחד, אני בתוכה, היא גוהרת עליי ומביטה בי כשפניה מביעים שילוב של תענוג ואקסטזה, מראה שחסר לי כל כך...

יעל ואני היינו זוג אוהבים, נאהבים בעצם, אי אז בימי הדמדומים הלא מאוד רחוקים של מערכות הנישואין הקודמות והכושלות שלה ושלי.

רומן משרדי על כל המשתמע מכך, זיונים חטופים במשרד בסוף היום, או במהלך הפשקת הצהריים, במכונית אחרי העבודה, בבתים כשבני הזוג לא היו. בעצם מתי שרק היה אפשרי. כמה הייתי זקוק לה באותם ימים. צורך שכמוהו לא ידעתי לפני כן ואולי גם לא אדע.

בדיעבד איזה אומץ היה לשנינו, אולי אומץ אינה המילה הראויה אולי תעוזה תתאים יותר. אני נזכר בערב אחד, אני והיא על המרפסת שלה אחרי ארוחת ערב, בעלה נרדם בסלון והילדים יצאו כולם לטייל. מן החלון הבטנו פנימה אל תוך הבית על בעלה השרוע בתנומה ותוך כדי כך הידיים הלכו לכל מקום אסור, הלשונות התחככו זו בזו, ומכאן לשם נשכבנו על איזה מזרן כשאנחנו חשופים רק בחלקים היותר מהותיים למעשה אמרתי לה לא לחכות והיא גמרה כמעט מיד, אני גמרתי עליה מעט אח"כ.  דקות ספורות מאוחר יותר הבת הגדולה שלה הגיעה ומצאה אותנו שם, כזוג שיות תמימות יושבים ומקשקשים על דא ועל הא כמו אין בכך ולא כלום. כמה מקרים אחרים עוד היו, הראש מלא בזכרונות שמנפחים את זכרותי וממלאים את לבי ערגה.

במחשבה עמוקה לאחור לא היה זה אומץ וגם לא תעוזה. לא הרהבנו עוז לגעת, למעשה המגע היה בלתי נמנע, לא יכולנו להכיל את התשוקה זה לזו והיא היתה מתפרצת כמעט באלימות חייתית מבלי לחשוב או להתחשב בנסיבות.

הפעם האחרונה שלנו יחד היתה בבית מלון בצ'כיה. אני כבר הייתי גרוש, בראשיתה של מערכת יחסים, כמה שהיא כעסה עליי. בצדק? אולי... כן אולי בצדק. היא הרגשיה זנוחה ונבגדת. אבל לא יכולתי להמתין עוד, לא יכולתי לחיות יותר בין מפגשים, חטופים. עדיין, כמה חיפשתי את קרבתה וחברתה. היא מצדה ברחה ממני כממצורע, בכל הזדמנות דרך ואופן היא דאגה שלא נהיה לבד. התנהלות שהסתיימה בויכוח הרסני. התפייסות רגועה ופרידה חסרת אירועים. ואז היא התקשרה. היא לא אמרה הרבה יותר מבוא אליי. היה לה איזה הסבר הגיוני, אבל בוא אליי היה מספיק לי בהחלט! באתי.

אמרתי לה פעם שלעולם לא אומר לה לא, לא משנה עם מי אהיה ולא משנה מתי תגיד. יש סיכוי יותר מסביר שעד היום אעמוד מאחורי המילים האלה. באתי אליה, היא קראה לי אהובי ואני נכוויתי באושר לשמוע אותה קוראת לי כך שוב אחרי הכל. זה היה נפלא. כשהמחשבה נוטה לזכרונות המתוקים מאותו הלילה אני עדיין נפעם, מה שהיה בבוקר שאחרי עדיין גורם לנשימתי להעתק מגרוני. איזה לילה, איזה בוקר. כמה רציתי שהשעות ההן לא יגמרו לעולם, רציתי אבל ידעתי שמוכרח... ידעתי... איך יכולתי שלא לדעת.

עד היום נהיר לי שלא היה לנו עתיד כזוג. כמה שציער אותי להודות בזה אז, ואולי אפילו היום. כנאהבים היינו מושלמים יחד. אבל מעבר לכך ראינו את העולם באור אחר מדי מכדי שנוכל לקיים שגרה נעימה לשנינו, באותם ימים היינו שנינו אנשים קשים. המקום היחידי שבו היינו מתרככים זה מול זו היה בין הסדינים, או מעליהם, או בעמידה בשדה, או בכל דרך אפשרית.

כאשר היה צריך לגדל ילדים, לדאוג לפרנסה, משק הבית וכיו"ב. אינני יודע אם היינו מצליחים להכיל זה את זו. היינו שונים בתכלית, מכאן הספק...

אבל עדיין הגיעה לה הזדמנות, הגיעה לנו הזדמנות. אז שאלתי אותה, "תגידי לי כמה זמן עד שאת עוזבת אותו? תני לי תאריך, עוד שנה שנתיים חמש, אני לא יכול לחכות בלי לדעת עד מתי..." אבל היא לא יכלה לתת לי תשובה, ואני באמת שלא יכולתי יותר לחכות. חיכיתי כל כך הרבה זמן, שנים בעצם.

האם אני מצטער על כך שלא חיכיתי. לא יכול לומר שכן. אני כן יכול לומר שאני מצטער שזה נגמר. למה זה היה צריך להגמר? עד היום לא ברור לי, לא באמת. הרי זה היה כל כך נפלא בשביל מה שזה היה. למה כל מערכת יחסים צריכה להסתכם בהכל או כלום. היינו כל כך טובים האחד לשניה. ואם כבר, הרי הנחתי תמיד שמתישהו החלק הפיסי יגמר. למה? אלוהים יודע למה? זה לא משהו שאני או היא נחווה עוד פעמים רבות בימי חיינו עם מישהו אחר. אז למה לתת לזה להגמר? טעם החיים, חלק נפלא מהקיום. זה היה מעל למשיכה פיסית, מעל לזיונים וצורך בסיפוק מיני. היא היתה מבוגרת ממני ב9 שנים. וזה פשוט לא נרשם אצלי בשום מקום, הגוף שלה גרם לי עונג עצום. אם היא היתה מאופרת, מה היא לבשה או איך שהסתפרה, כלום לא שינה לי, כך או אחרת, לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים.

היא חוותה איתי לראשונה מין אנאלי, "זה שלך" היא אמרה לי אז, "זה משהו בי שהוא רק שלך." לא התחייבתי כמוה אבל מאז, חוץ ממנה. לא עשיתי את זה עם אף אחת אחרת, אפילו לא רציתי. גם משהו בי היה רק שלה.

היא אהבה את איך שאני מלקק אותה, ואלוהים אני אהבתי לעשות את זה. מאז אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שעשיתי את זה לאחרת. למה? אולי בכל פעם זה מעורר איזה געגוע עמוק, לאופן המופלא שבו הגוף שלה הגיב. היא היתה פוצעת את שפתיי באקסטזה ואני הייתי מתענג מהכאב והתחושה.

כל זה ועוד, ועדיין קיוויתי והאמנתי שגם כשהיום הזה יגיע, היום שבו הידיים שלי לא יהיו רצויות יותר על גופה, הלשון בין רגליה, והאיבר עמוק בתוכה. היא עדיין תשאר חלק גדול וחשוב מחיי.

כל מערכת יחסים היא פשרה. שלא יהיה ספק. לא על כל דבר אפשר להתפשר וגם על מה שאפשר לא בטוח שלאורך זמן ושנים. אף אדם לא מספיק באופן מלא לאחר, אני מבין זאת עכשיו, זה פשוט לא עובד ככה. "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?!?" נו באמת, הם מתו מזמן, והם רבו, ונאפו, ובכו עד שאחד מהם יצא מהחיים של השני, וזה שנותר כאב את לכתו של האחר עד יום מותו שלו למרות הכל... ככה בנוי העולם, או יותר נכון כך בנוי האדם.

צר לי יותר מהכל על הטון הצורם שבו הכל הסתיים, שני אנשים קשים וגאים וטפשים, שלא ידעו להעריך איזו מתנה הם היוו זה לזו. וזהו, הכל אבד, הוכתם. כל הרגש, התשוקה העונג. הכל התמסמס לו באיווחה מטופשת ומיותרת של כעס רגעי ועלבון. לעיתים קרובות אני מאשים אחרים בכך שהם לא מסוגלים להיות מבוגרים לגבי חייהם, לעיתים, כך נראה, כל הפוסל במומו פוסל. והרי מה? לי היתה כוונה רעה או נטיית זדון? היא הניחה זאת לגביי? ניסוח לא הולם, עיתוי גרוע. ובמחי יד. אפילו הזכרון מתוק פחות.

וכמה שאהבתי אותה, כמות שהיא, בודאי שאהבתי אותה. למי יכול להיות בכך אפילו ספק? אבל לא יכולתי לתת לה מה שהיא רצתה, והיתה צריכה מעבר לאהבה. גם היא לא יכלה לספק עבורי עוד הרבה צרכים וחסכים באותה העת. ואולי זו היתה רק העת והתקופה. אולי מי שאנחנו היום היו אחרת. מי ידע...

אז זו היתה יעל וזה היה אני. וכמה שהיא חסרה לי, אני יודע שיש לה גבר חדש בחייה, והוא יודע מי אני ומה אני ולא ממש מחבב את עצם קיומי. אז אפילו טעם להתנצל על הטוניםן הצורמים וכל האי הבנות נראה שאין ממש. האמת, עדיין אכפת לי ממנה יותר מדי מכדי להעז לקלקל לה את מה שיש לה שם. אני רק מקווה שטוב לה, באמת. ושמדי פעם גם היא זוכרת אותי לטובה ולא רק מתוך המקום הנוקשה שבו נולד הקשר ביננו או התסכול שהביא עליו את סיומו הלא מאוד הוגן, או הגיוני...