כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

למרות אוויר הלילה הקר והנקי, למרות השקט והשלווה. כל הילדים בבית, היום היה ארוך גדוש ועדיין. יש תחושה בלתי מוסברת של חלל במקום שאמור להיות מלא. כמו שהטבע מתעב ריק, כך גם אני. אפילו עכשיו בשעות הקטנות האלה. אני דוחה מכל וכל את המציאות הפשוטה שאני יחידי עוד ער והולם בשקט על המקלדת ערגה ודווי למקומות אחרים של הכרה והוויה.

אין לי למה לצפות בעצם במציאות הזו, אני לא זקוק לקלפים כדי לראות עד כמה השביל שנפרש לרגליי קבוע ובלתי מתפשר.

רק אסון יכול לשנות משהו עכשיו, ומי יאחל לעצמו מפח נפש?

בשיטוט חסר תוכלת מבלוג לבלוג, הבדידות זועקת מתוך המילים. 

ראו אותי, שמעו אותי.

הושיענה.

וכמעט כל הקולות מתעוותים באימה בשניה שמתקרבים מדי...

כמה טפשים בראת בעולמך ריבונו של עולם, כאשר מגישים להם את תאוות נפשם הם דוחים אותה בשאת נפש, רק כי לא הגיעה מידך הפתוחה שלך...