כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

"האם הוא האחד?" היא שאלה אותי, בעצם לא, לא ממש אותי. את הקלפים.

לפני שהסכמתי לפתוח עניתי, אין כזה דבר האחד. 

"בעלך לשעבר היה האחד? לא? אז למה התחתנת איתו ולמה עשית איתו ילדים? כי לא ידעת? בודאי שלא ידעת איך יכלת לדעת? מה יש פה לדעת? הוא שאל את הסכמת. טעות חייך ותשלמי עליה באופן כזה או אחר עד סופם.

וכשהכל כבר התערער ולא היתה אפילו אשליה של חיבה, לא הבנת שהוא לא האחד? הבנת... למה לא הלכת לחפש את האחד הזה שלך אז? מה היה פשוט יותר?

אבל נניח לזה, ונניח שיש אחד. 

מניין לך שהוא לא בפיליפינים? או חלילה מת בתאונה בדרך לקוטב? אולי הוא עוד לא נולד בכלל?

אין אחד. אין שום סיבה שיהיה אחד. את עצמך לא האחד של אף אחד.

יש לנו צורך באשליה של אחד, לחשוב שאנחנו לא מפסידים שום דבר, שיש שם מישהו שיבוא ויכפר על כל הקשרים שהיו ויכלו להיות ולא צלחו. יתקן הכל, ויגרום לנו להפסיק להרגיש את כל הספק הזה שמכרסם בנו עם כל שניה שחולפת.

המציאות היא שזה פשוט תלוי בנו, בעצמנו, במקום הרגשי, בשלב בחיים, במוכנות שלנו להתפשר ולקבל את האחר. האדם השני, הוא מקרי, משתנה. הדבר היחידי שייחודי לו הוא עיתוי מוצלח. יותר או פחות...

היא חתכה את החפיסה, אספתי את הקלפים, פתחתי את הקלף הראשון. 

THE TOWER

המגדל,

הרמתי את העיניים מהקלף ואמרתי:

"הוא לא האחד..."