את האי הזמנה לאלמ"ר (ארוע ללא מטרות רווח) שלחנו ליותר ממאתיים
לא מוזמנים. האי הוא לא מלשון האות האנגלית אי, האי האלקטרונית של המיילים
והמסרונים. האי הזה היה אי עברי, שורשי, אחד משלנו, מהתנועה. אי מלשון אין, אין
אתם לא מוזמנים. זה מה יש תתמודדו! בראש העמוד בצד ימין רשמנו יפה "בס"ד"
כמיטב המסורת וממול בצד שמאל רשמנו "בס"ד השני" כי זו כבר פעם שניה
ששמיא נותנים חסות לארוע שלנו אז רצינו לוודא שהם יהיו מרוצים. בהמשך כתבנו יפה את
שם הכלה, ושם החתן ובהתחשב בנסיבות חשבנו שהפעם יהיה יותר הולם לרשום את ילדי
במקום הורי בתור הלא מזמיני משנה.
"אנחנו שמחים לא להזמין אתכם לחתונה שלנו. כמעט כמו שאתם שמחים להיות
לא מוזמנים." רשמנו בחדווה. ובואו נודה, כשעברנו על הרשימה המשותפת, היה קל
לראות שכמו בהרבה דברים בחיים, גם הלא מוזמנים שאז עוד היו מוזמנים בפוטנציה, מתחלקים
לשתי קבוצות. כאלה שהיו בחתונה הראשונה שלי, וכאלה שהיו בחתונה הראשונה שלה. אני הצעתי
לעשות הנחה למי שכבר היה בחתונה ראשונה כלשהי שבה אני והיא היינו המתחתנים ובעיני
רוחי כבר ראיתי איך אני רושם באדום בוהק "50% הנחה על קבבוני טלה לחברי המועדון
ומצטרפים חדשים" ואז ההכרה הכתה בי. בצעירותי לפני הרבה אלפי שקלים באמת
ובתמים שממש לא האמנתי שאפשר להנשא כדת וכדין בלי דג סלמון אפוי שלם על מצע חסה
ערבית ורוטב שהכי מדויק לתאר כלבן, ופינת רוסטביף עם רוסי נמוך ומזיע שגורם לקילו
סינטה להספיק למאתיים איש. באמת שהאמנתי שאי אפשר בלי עמדת מוקפצים, פינת נקניקים,
דגים מלוחים ובר משקאות חופשי עם שני סוגי בירה מהחבית ופינה קולדה לכל הדודות
שבאות לכל החתונות עם אותה השמלה שיצאה מהאופנה יחד עם הגרמנים מפולין.
למה קיבינימט שאני אעשה את זה לעצמי שוב??? כאילו אל תבינו לא נכון, הנישואין
הראשונים היו מחורבנים בקנה מידה תנכ"י, כלומר בשיא הרצינות, יש מגילה גנוזה בכד
חימר איפשהו במערה שמתארת את הטרגדיה הבלתי מתפשרת שהיתה חיי במשך תשע השנים
שהפארסה הזו נמשכה. אבל החתונה? החתונה היתה אחלה. משני הרוסים שניגנו כינור וצ'לו
בכניסה, עד לדיג'יי רובי זובי או מה שלא היה שמו שלא נתן לשיר אחד מזדיין לעבור
בלי הערה טרחנית כלשהי על מצבה המקפיץ של רחבת הריקודים. ועוד הוסיף והתעקש להביא
איתו שתי רקדניות ברזילאיות חינם על חשבונו למרות שממש, ממש ביקשנו שישאיר אותן
בבית עם הסבתא או בייביסיטר או רוצח סדרתי. רק שלא יביא אותן לחתונה שלנו. מה יש?
רצינו מעגל תופים בטוב טעם ועם הרקדניות זה כבר היה טו-מאץ'.
עם ההכרה הזו 200 המוזמנים הפכו להם ללא מוזמנים, וההזמנה היתה לאי
הזמנה וככה יצא שכבר לא היה צריך את כל הרוסים עם הרוסטביף, הכינור והצ'לו שלהם, ולא
את דיג'יי זובי בובי, עם הרקדניות הברזילאיות שלו (שגם הן היו רוסיות למדיי כנראה).
זה היה נחמד בסך הכל לזמנו, אבל זה הספיק. הספיק בהחלט. הבעיה היחידה עם זה היתה
שעכשיו שהחתונה שלנו נהיתה פתאום עלינו. אנשי תעשיית המתחתנים לא לחצו לסגור תאריך,
אז לא סגרנו. אולי לא היינו סוגרים עד עצם היום הזה, אבל אז הגיעו חמש עשרה השניות
שבהן אברהם לייב פדר, אבי, העביר לאח בבית החולים את האייפון שלו ובזמן שאותו אח
הרים את המכשיר לאוזנו, ניצל אבי רגע אחד קריטי של בלבול וחוסר שימת לב כדי לקפוץ
על השולחן, לעקוף את העובדת הסוציאלית ההמומה שישבה מאחורי השולחן, לטפס בזריזות אל
ארון התיקים, להשתחל דרך החלון הקטנטן שפנה אל החצר הפנימית בבית החולים כרמל, לעלות
על מדף הבטון שמחוץ לחלון, לקפוץ, להתרסק על הגרנולית ולמות מוות מוקדם וטפשי.
בכל סיפור טוב מישהו צריך למות. אז בסיפור הזה זה אבי, אבי מהחבר'ה,
אבי מהתיכון. אבי שעדיין חי עם אמו ניצולת השואה שזרקה מביתה כל אחד מאיתנו בלי
סיבה מיוחדת בהזדמנות כזו או אחרת. אבי הבן יחיד שלה שהלך והשאיר אותה לבד בעולם,
אבי שאכל קרעפלך קרים שלוש פעמים ביום ואת כל השאריות של כולם במסעדה ועדיין נשאר
רזה כמו שלד. אבי שקנה כל גדג'ט והמצאה טכנולוגית שאפשר להעלות על הדעת רק כדי לתת
לה להעלות אבק בערמות של מתכת, פלסטיק וסיליקון על רצפת חדרו שאיש לא ראה כבר שנים.
אבי שהיה בין המעטים ברשימת המוזמנים ולא האי מוזמנים, אחד מבין שני מוזמנים שלא
הגיעו והמוזמן היחיד שהיתה לו סיבה ממש טובה.
אני אחסוך לכם את המה והלמה, גם כי אין מערבים אבל בשמחה אבל בעיקר כי
אין לי ממש מושג. כמה ימים אחרי הלוויה נסעתי עם עוד שלושה חברים לבית החולים
כרמל, תפסנו את העובדת הסוציאלית נועלת את המשרד. היא הסכימה לקבל אותנו למרות שלא
היינו משפחה, רק חברים. המשפחה לא באה, לא היתה הרבה משפחה שיכלה לבוא. לאביו בן
התשעים לקח יותר מעשר דקות כדי להגיע אל דלת ביתו ולאמו לא היה ממש אכפת. בעצם גם
לא היו הרבה חברים. רק אנחנו, ואנחנו רצינו לדעת מה קרה, רצינו לדעת למה זה קרה,
אבל כל מה שהבנתי במשרד ההוא היה איך זה קרה. הבטתי על השמיים מבעד לחלון הפתוח
שממנו אבי הגיע לעפר טחוח, ואז על השולחן ועל ארון התיקים. עדיין לא הבנתי שזה קרה
אבל כן הבנתי איך זה קרה. פיקח כמו שד, אף אחד לא יכל לצפות את זה. אף אחד. האמנם?
העובדת הסוציאלית נראתה מוטרדת לפחות כמונו. מילא שהוא עשה את זה לעצמו, למה הוא
היה צריך לעשות את זה לה. אבל זה נעשה ואת הנעשה אין להשיב.
חזרתי הביתה וארוסתי שאלה מה היה. "הוא מת" עניתי "ומחר
אנחנו ברבנות, לא מחכים יותר." היא הנהנה. החתונה נערכה ביום השלושים. אבי לא
בא לחתונה שלי אז אני לא באתי לגילוי המצבה שלו, פיתים! וזו היתה חתונה, איזו
חתונה. הכל הלך חלק, חלק כמו כביש קפוא. מתכון לאסון. ד"ר הופמן לא היה הוזה
דבר שכזה.
הגענו בקאיה קרניבל 2002 לא מקושטת ולא נעליים לשבי ציון במיטב
מחלצותינו. טוב היא הגיעה בשמלת פשתן שהיתה אחת משלושה פריטים במאה. ואני במשהו שארגנתי
ברגע האחרון, הסתבר שהיא באמת התכוונה לזה שאני לא יכול להתחתן בג'ינס. על שני
דברים אף פעם אל תתווכח עם אישה, בגדים ושיער. על כל היתר גם לא ממש מומלץ אבל לפחות
יש לך סיכוי לצאת מזה בחיים.
החלטנו להתחתן ברבנות, כלומר לא רצינו להתחתן ברבנות. אבל מה לעשות ששנינו
כבר היינו בפראג וקפריסין וליהודים כל חתיכת בייקון היא חטא קדמון ובארץ ישראל
במאה ה21 לא יתנו לך להתחתן בלי שאשת רב המועצה תחפור לך בשכל במשך שתי פגישות
ושלוש שעות ומטופלת לשעבר של אשתך תעמוד לוודא שהדוקטור טובלת כדת וכדין עד הסוף
עם כל התלתלים. כשר!
אז נו שיהיה, אחרי הכל עם הרבנות כבר היו לנו חוויות פחות נעימות. והטקס
נקבע להערך בבית הכנסת של הישוב ביום שישי בצהריים ה24 לפברואר 2012 למניינם א'
ראש חודש אדר. באמת היה שמח, במהלך החיבוקים והנשיקות לכל 24 החברים הקרובים ובני המשפחה
שכן הוזמנו איכשהו שמנו לב שבעצם יש רק 23. מי חסר? טה טה טה. לא פחות מאם הכלה. שערוריה.
"בכסא גלגלים הייתי באה" אמי אמרה מזועזעת לאבי.
החמה המיועדת החליטה להדיר רגליה מטקס החופה והקידושין, כאמור לאדם הנוסף
היחידי שלא הגיע למרות שהיה ברשימת המוזמנים היתה ההגינות להיות תחת שש אמות אדמה
וכמה גושים כבדים של שיש. ומה היה תירוץ של הגברת מרת חמתי דהיום שתבדל לחיים
ארוכים פחות משל בעלה. כמה חודשים לפני החתונה רבו השתיים על עניין כל כך מהותי
שתסלחו לי אינני מבין איך זה פרח לחלוטין מזכרוני, וחשבנו כי כבר תם ונשלם ואוחה
הקרע, אבל מסתבר שהיא רק חיכתה והמתינה לשלם לה מנה אחת אפיים ואחרי הכל נקמה זו
מנה שמוטב להגיש קרה.
"מאישפוז עם הרדמה הייתי באה" אמרה אמי לחברה טובה.
קמה אם הכלה בבוקר יום השישי, התארגנה, התלבשה והתייפתה. וכשהגיע הזמן
לצאת לדרך, נשכבה זו במיטתה ומיאנה לקום "כואב לי הגב, לא יכולה. סעו בלעדיי".
אחרי כמה נסיונות שכנועים לא משכנעים קצרים ומיותרים כי יודע עגלון נפש בהמתו נאנח
בעלה העגלון, אהה סליחה אבי הכלה נתכוונתי לומר. ידע שאבוד ויצא לדרך בלב כבד
לחתונת בתו, האמת? הם כבר היו פעם בחתונה שלה, אז מה הסיפור?
"מהקבר הייתי קמה ובאה" אמי מלמלה לעצמה כשהגענו לשלב החופה
והרב התחיל לברך. הילדים לצדנו והורינו (בהרכב חסר) מאחורינו. ברוך אוסר ארוסות
ומתיר נשואות. מה באמת עמדת היהדות על BDSM ? והכלה כבר על סף דמעות ולאו דווקא של אושר. אנוכי
החתן ברגישות אופיינית החלטתי לנחם אותה אז לחשתי לה בלי שאף אחד מהמוזמנים ישמע
"זה כי אני פרענק נכון, תודי שהיא לא באה כי עוד פעם הבאת לה שוורצעחיה."
הלם, צחוק, חיוך. עברנו גם את זה. החופה התחילה באחת בצהריים בדיוק כשהורים מהישוב
באים להוציא את הילדים מהגן הסמוך לבית הכנסת. כולם עמדו ומחאו כפיים, הצביעו וזרקו
בוטנים. טוב רק ילד אחד. וזה היה במבה והיא נפלה לו אבל עדיין האסוציאציה היתה
ברורה. הילדים הצביעו ושאלו שאלות, ההורים ענו והסבירו ולכולם היה מעניין. בסוף כל
הקהל מחא לנו כפיים, והילד שהפיל את הבמבה ניגש אלינו ואמר מזל טוב. זה לא צ'קים
אבל זה גם נחמד בסך הכל.
משם נסענו למסעדה מפורסמת בעכו העתיקה לקבלת הפנים. מקום כל כך אותנטי
שהטיח מתקלף מהקירות והאוכל כל כך יומרני שאני נשבע לכם שהיתה שם מנת פתיתים לפני
שידע ילד עברי לומר מאסטרשף. הגיע שלב הברכות, הכלה אמרה תודה שבאתם, ואני אמרתי
לכל הרווקים בקרוב אצלכם כי האומללות אוהבת חברה. הבת הקטנה שלי ביקשה להזמין בת
של בת דודה שלה לישון אצלנו אחרי המאורע והבן הקטן שלה הזמין בן של חברים. אחרי
הכל ליל הכלולות שלנו, כמובן שהסכמנו.
בלילה אחרי שכולם פחות או יותר התארגנו לשינה והתיישבתי למחשב, ראיתי
שאשתי כבר הספיקה להעלות לפייסבוק כמה תמונות מהיום שהיה תחת הכותרת החתונה
האחרונה שלי. זה נחמד חשבתי לעצמי.
רק רגע אחד.
"תגידי," אמרתי לאשתי הטריה. "כשאת אומרת אחרונה את
מתכוונת האחרונה שהיתה או האחרונה שתהיה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: