לסבא "פאפי"
שמעון היה ספסל קבוע במרכז המסחרי רסקו יחד עם שאר חברי הפרלמנט של השכונה
הדרומית. בחליפות שני חלקים בגוונים עמוקים יותר או פחות של כחול סבא בכובע פדורה אפור
עם סרט שחור, והשאר בכיפות סרוגות גדולות וברטים. עדת זקנים, חסרי מעש ותועלת שאין
להם איך לכלות את זמנם אלא בישיבה לצד מדרכה הומה. אדישים לעוברים והשבים כשהםמתווכחים
בלי להט אך בקולות רועמים, על כל דבר שבעולם בערבוב גרוני של ערבית, צרפתית
ועברית.
היו ימים שכולם היו
מתכנסים באחד משני מועדוני הלילה של סבא בעיר העתיקה, אבל הימים האלה כבר אז היו
זכרון רחוק ולא סביר, מועדוני לילה בצפת החרדה? אללה יוסטור! היו ימים ועכשיו הם
אינם, נותר מהם רק קומקום אלומיניום ישן מלא בכדורי ביליארד שהיה תלוי במחסן יחד
עם שרשראות של שום יבש ותמונה של סבא מנגן בעוד, כשאת פניו מעטר שפם צ'רלס צ'פלין
ששרד הרבה אחרי שהיטלר הוציא את התגלחת המסויימת הזו מהאופנה.
המסלול הקבוע שלי מבית
הספר לדירה שלנו עבר ליד הספסל הקבוע של סבא, במרבית הימים, הייתי נמנע מלעבור שם
למרות עיקוף מוגזם שהיה קשה לי לתרץ בפני עצמי אבל בד"כ הצלחתי איכשהו. באותו
היום לא מצאתי תירוץ ועד אותו היום לא באמת הבנתי למה אני נמנע.
"שלום סבא"
אמרתי וקרבתי את לחיי לטקס הנשיקה הכפולה המסורתי, הוא נתן לי אחת חטופה על הלחי,
ולחש לי בשקט "לא סריך, לך ישר בבית". לא הבנתי את זה אז אבל היום אני
יודע שהוא פחד מהחברים שיחמיאו לו על הנכד ויעשו לו עין.
אני מניח שהייתי אמור
להיעלב, אבל בעיקר הרגשתי הקלה, הנה התמוססה כל האשמה שלוותה להימנעות הכאילו לא
מכוונת שלי מהפגישה היומית הזו עם אדם שהיה סבי, אבי אבי, אבל שני המשפטים הנזכרים
לעיל מהווים תיעוד מדויק של השיחה המפורטת והארוכה ביותר שניהלנו עד אז ומאותו
היום. התוודעתי אליו באמת רק לאחר שהוא נפטר באותה השנה.
לא ראיתי אותו כמעט במשך
כמה חודשים עד ש"פאפי" אושפז באמצע אוגוסט לביקור חטוף לצד מיטת חוליו.
הוא שוחרר ולקה בהתקף לב על מפתן ביתו. אבי ניסה להחיותו עד שהאמבלונס הגיע, אך
ללא תועלת. הוא מת לאבא שלי בידים, לא שראו מזה משהו עליו, שעתיים לאחר מכן
כשראיתי אותו הוא כבר היה קר רוח לחלוטין, ואולי פשוט, כהרגלו, קר. ילדות קשה
במעברה חוויות של עוני, רעב ועבריינות קלה עשתה אותו אדם קשה, אבא קשה, וכנראה שגם
בן לא קל...
פאפי נפטר כשאני הייתי בן
12 והוא היה בן 67. נפלה עטרת ראשנו, שמעון בן שפט הלוי איננו עוד. בצוואה הורה
שאף אחד מצאצאיו לא ישתתף במסע ההלוויה אי לאיזו מסורת הנוגעת לייחוסנו המשפחתי
וחכמת הקבלה. אין מלינים את המת,
אבל משום מה את גופתו שמרו בחדר השינה שפונה מרהיטיו ובמקומם הוכנסו מאווררים
וקערות מטבח וכביסה שמולאו בקוביות קרח ורוקנו ממים וחוזר חלילה במהלך לילה שלם.
לא ראוי לגופת בן שפט הלוי האחרון להצטנן עם בני תמותה רגילים במקררי בית החולים.
כמה נורא היה לדעת שיש
גופה בחדר הסמוך, הגופה של סבא. מי ידע אז בכלל שאנשים באמת מתים, כלומר ידענו אבל
לא באמת האמנו. חשבנו שזה משהו שקורה רק בתנ"ך או לגויים וכאלה שאוכלים בשר
חזיר. חזרנו לדירה שלנו לישון, ולקח לי שעות ארוכות להרדם, תהיתי איך סבתא ישנה,
בחדר אחר בבית, במיטה אחרת, כשבעלה מתקרר לו בחדרם על אלונקה. אני זוכר שקמתי
לשתות מים, אבא שלי ישב על כסא ליד השולחן בחושך ועישן. לא העזתי לדבר איתו, והוא
לא אמר לי אף מילה.
יש משהו נכון במנהג השבעה
היהודי, מניין הימים לא חשוב, אבל עצם ההתכנסות סביב המאורע מקרבת ומחזקת את
הלבבות. למעשה השבוע הזה זכור לי כאחד מחוויות הילדות המאושרות ביותר שלי, מליון
אנשים, בני הדודים, ארוחות ומשחקים. כבר אז החלטתי שאשתדל למות בזמן החופש הגדול
לטובת נכדיי לכשיהיו. מותו של סבי עשה טוב לא רק לי מסתבר. לא חושב שראיתי את אבי
ממש צוחק לפני כן. האחים והבנים של סבא ישבו יחד בחדר שבו שיכנו את הגופה, בין גל
מנחמים אחד לשני הפליגו כולם בזיכרונות וסיפורים ואיתם גם אבא שלי, אבא שלי מדבר,
צוחק, מחייך. מי היה מאמין?
נוכחותו של אבי לא היתה
תכופה מדי בחיינו, בתום משמרות של 16 ו 24 שעות היה מגיע הביתה ומיד הולך לישון.
כשקם היה מעשן בשרשרת ושותק. הוא היה רודן טבעי והבית סר למרותו בלי מילים ואם כבר
היה לו מה לומר זה לא היה משהו שהיה נעים מדי לשמוע.
והנה הוא פה עצמו, לא
תאום ולא כפיל, מדבר, ולא מטיף, מקשיב ולא מבקר. כמו זכרון עמום מיום ההולדת
השלישי שלי, החיבוק הראשון שאני זוכר שקבלתי ממנו, ראשון וגם אחרון. מי ידע ?מי היה מאמין? אני
האמנתי, האמנתי בקנאות וזו היתה מפלתי.
השבעה נגמרה, החופש נגמר,
החיים חזרו למסלולם בלי קושי גדול במיוחד כי בעצם הם לא באמת הופרעו עד כדי כך,
לחברי הפרלמנט היה קצת יותר מקום להתרווח על הספסל שלהם ולי היה אמור להיות קל
יותר לחזור לבית אבי בסוף הלימודים עם השינוי שהחיל בו מותו של סבי בעל אמונות
תפלות. אבל זה לא היה קל. אפילו לא קצת, בסוף השבעה אבא חזר לשתיקותיו המעושנות
שהופרעו רק בהרצאות מפוררות נפש על כל טעות ותקלה קלות ככל שלא יהיו.
למעשה היה הרבה יותר קשה.
זה דבר אחד לרצות משהו שאין ואי אפשר ואחר לגמרי כשראית במו עינייך שהוא אפשרי.
כמה רגעים היו לאורך השנים בהם הייתי צריך אבא שאפשר גם לדבר איתו, או לצחוק איתו.
כמה פעמים הצטערתי שסבא שלי יכל למות רק פעם אחת.ang
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: