כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ביום הכיפורים הראשון שלאחר הגירושין, ודאות שהיתה בי התערערה עד שלא היה לה עוד זכר. אם כבר יש איזו ישות קוסמית ערטילאית שקדמה לחומר ולאנרגיה והיא סך כל הדברים ורצונה הוא חוקי היקום  לא שאי פעם גרסתי שיש כזו ולא שאי פעם התיימרתי לטעון שאין. אבל אם יש, למה שתכולת הקיבה שלי תהיה חוזה או ברית ביני העלוב ולה האדירה? למה שתרצה שאתענה ואתייסר כדי להביע חרטה כשסך כל חטאיי היו שנכנעתי ליצר שהיא עצמה טבעה בי ומה גם שהכניעה מביאה אושר ועונג ומהוווה את הפער שבין קיום לחיים.

שמעתי מספיק תשובות לתהיה הקטנה הזו. בעלי תשובה ואלו שמעולם לא העזו לשאול יכולים לענות אותנו בסירובם המתמיד לאפשר לעובדות והגיון לערער את תפיסת עולמם הקטנונית והאבסורדית. כמה קדושה יש בסבל של ילד קטן שמכנסיו ספוגים שתן בשבת חורפית ואי אפשר לקלח אותו כי יש בעיה עם המים החמים. כלומר הדוד תקין וברוך השם מים חמים בברז לא חסר. אלאח שהם החליטו שזה מה שבורא עולם רוצה. ילד קטן כבן 4, מתבוסס בנוזלי פסולת גופו עד לצאת השבת קודש. כן זה מה שאלוהים רוצה. ריבונו של עולם, הבעל והאשרה היו יותר סבירים.

אבל בכל זאת. בלי קשר או עם ומתוך איזה הרגל נושן, מצאתי כי יש משהו מנקז בצום, בשקט, בהמנעות מהסחות חיי החול, ביום הכיפורים תמיד היה משהו חיובי וממקד. עיניתי נפשי ואת הנפש העברתי ביקורת מדוקדת יותר משל מס הכנסה. פשוט בתום השנה וקללותיה באתי חשבון עם עצמי רחוק ממהמוכר והרגיל והחוזר על עצמו עד זרא. לא ציפיתי שבכך יימחלו לי כל חטאיי, מעולם לא נמצאתי בעל חוב גדול או קטן. אם כבר לבורא העולם צריכה לעניות דעתי להיות נחת וקורת רוח ממני. קחו אתגר, מצאו את החבר או הקרוב, השכן או הידיד שביקש ממני אי פעם משהו וסירבתי לו. גם הראויים והראויים פחות, גם אם ידעתי שלעולם לא תהיה למחווה תמורה או אפילו הערכה. מי מכם יכול להתהדר ברוחב לב שכזה. אם אני לא ישן היטב עם האדם שאני, הרי זה כי אני מיטיב עם הבריות כמעט בעל כורחי למרות כל כפיות הטובה שרוויתי בימי חיי, ומהמר המר הזה, תמיד כוסי רוויה. 

אבל בתום הקיץ ההוא בתום העשור הראשון באלף החדש, מאסתי וקצתי ולא יכולתי עוד. עצם הרעיון שאי שם בקוסמוס רואים בי בעל חוב אחרי העינוי התמידי והקבוע שנגזר עליי למשך שארית ימיי, הזכרונות והנוכחות של ילדים ובית שלם שנסתלקו מן העולם. כמו לא היו מעולם ולעולם לא יהיו שוב. להרגיש בכל רגע חצוי וחסר וריק וכל זאת למה? מה חטאתי לך רבונו של עולם? מה עוויתי שהדבר היחיד שהיה יקר לי נגדע. מדוע בגיל 37 אני משלם על חטא קדמון של בן 24 מודה אני לפנייך יהיר, טיפש אבל יותר מכל אלה, לבד בעולם, לבד בלי נפש חיה אחת. בבית שבו דל אבל מעולם לא הרגיש בו בטוח או נאהב ולכן מיהר לבנות אחד משל עצמו. מכה על חטא מכה ומכה ומכה. וכמה יקר הוא היאוש בעולמו של הקדוש ברוך הוא. זה של הילדים המושתנים וגם של הגברים שטעו היטב בצעירותם. 

כל מה שאבלע וכל מי שאבעל בכל עת או זמן, מה כל זה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה?

את חשבון הנפש שלי אני עושה בכל ערב שמעריב על מיטות ריקות ומצעים קרים, על מברשות שיניים יבשות שאינן מקילות על קהות בוסר שאכלו הורים. בימים שבהם הבית זרוע טרוניות מרגיזות בפשטותן ובזבוז זמן מאכזב ומתוק של אלו שעוד יש להם את כל הזמן שבעולם. רוצה או לא, מוכן או לא, זכאי או חייב אני יודע שמתישהו ובקרוב הם ילכו ואז הם אינם.

ועד אז איך אני אמור להעמיד פנים או להמנע מלראות שמשהו בהם, ובי ובבית החם האוהב והמקבל ובכל דבר שיקרה או אעשה עד עולם.

משהו תמיד יהיה חצוי וחסר וריק.

רוחות הרפאים של חיים שאינם, לעולם לא יניחו לנו,  את ביתנו הטוב נאלצנו לבנות על שטחי הקבורה של משפחות שמתו ביסורים וילדים שלא ייוולדו.

שום מידה של חרטה לא תשנה את זה עבור מי מאיתנו והנפש מתענה מספיק...

מספיק בהחלט.