"אז אצל מי תהיו בראש השנה?" את השאלה התמימה והשגרתית הזו
הפניתי למרת גרושתי שתחיה במהלך אחת משיחות הטלפון השבועיות שאנו מנהלים בשנתיים
האחרונות. למרות סלידה הדדית שפיתחנו זה לזו במהלך כמעט עשור של "חיים"
משותפים. השיחות האלה שמתקיימות אחת לשבוע או כמה ימים אמורות לסייע לנו לגדל את
ילדינו המשותפים ברוח של אחווה וידידות. המנעות הדדית ממניית החסרונות המרובים
שאנו רואים ומכירים זה בזו, מסייעים לנו לצלוח את הדיונים הסוערים על ימי משמרות
והוצאות כספיות בשלום. כלפי חוץ אנו נראים כזוג בוגר שקול והגיוני ששם בצד את
איבתו ושנאתו למען שלום ילדיו מתוך בגרות ואחריות הורית.
קשקוש!! בסתר ליבנו, (ובתקופות מסויימות עם מגאפון בראש כל חוצות)
ייחלנו זה לזו את קץ הקיום המכאיב, האיטי והמדמם ביותר שרק אפשר להעלות על הדעת. אמנם
היום, כשהפצעים ישנים, מלוקקים היטב וחלקם אף מראים סימנים מבטיחים של סגירה תוך
שנים ספורות. אישית עליי לומר שאני מרגיש שכאדם התפתחתי וגדלתי ולכן אם היא תחטוף התקף
לב או תמות בתאונת דרכים זה יספק אותי בהחלט. יש סיכוי שאפילו לא אחייך בלוויה.
בהנחה שיהיו לי יום או יומיים להוציא את השמחה מהמערכת לפני כן.
"אמא שלך"
"מה אמא שלי?"
"נו זה לא אשמתי שבמשך שתי פסקאות שלמות סטית לגמרי מהנושא ואתה
כבר לא זוכר מה שאלת, אמא שלך, בראש השנה אני והילדים אצל אמא שלך."
רציתי לענות יופי, אז נתראה שם, למרות שלראות אותה זה ממש לא יופי,
ואז היא המשיכה.
"כלומר אם אתם לא באים..."
"מה ז' ת'ומרת אתם לא באים?"
"אני מעדיפה לא להיות אתכם בחג"
תחושה הדדית בהחלט.
"אז אל תבואי לאמא שלי לחג," אמרתי "בכלל את לא חייבת לבוא לבקר את ההורים שלי
או להיות נחמדה אליהם, זה בהסכם גירושין, סעיף 4'ג נדמה לי."
"ברור שאתה הבן שלה ואם אתה ואשתך הולכים לשם אז יש לכם עדיפות.
אני רק אומרת שאם אתם לא באים אז אני והילדים נהיה שם לחג, זה בסדר יש לי אפשרויות
אחרות."
מונטאג' של אפשרויות עלה בעיני רוחי. גרושתי והילדים בבית הוריה
לארוחה שהמרכיב הלא סודי בכל מנה הוא שום, מאוד בריא, כי כידוע כל המחלות מגיעות
מאנשים אחרים וככה אף אחד לא מתקרב. בסוף הילדים אוכלים פרוסה של לחם שיפון
ויוגורט ואחרי הארוחה אבא שלה שואל את האמא ברוסית, איזה חג זה היום? בסצינה השניה
גרושתי והילדים בבית שלה מחממים פיצה ורואים טלוויזיה בחדרים נפרדים כי הם לא
מצליחים להסכים מה לראות. בשלישית היא והילדים... טוב כאן המונטאג' נגמר בעצם. קצר משהו, אבל זהו
לא יכולתי לחשוב על עוד אפשרויות.
"זו סחיטה!" אמרתי
"אמרת משהו?"
"לא, עניתי, קנינו מכונת כביסה חדשה, בוש, משהו טוב" קול
ההגיון הקר וההקרבה העצמית שימות המשיך ואמר "האמת שבמילא יש לנו תוכניות
אחרות לראש השנה."
"אז יופי!"
"כן, מקסים!!!"
השבוע שקדם לחג היה מעניין, אשתי התפוצצה מכעס, ואני התפוצצתי מצחוק.
אמא שלי ואבא שלי כל אחד בתורו, התקשרו כדי לומר כמה הם חושבים שגרושתי ממש לא
בסדר, ותוך כדי כך וידאו שמבחינתנו זה בכל זאת בסדר כי הם מאוד ישמחו שהנכדים הקטנים
יהיו אצלהם לחג. אחרי הכל הזדמנות. הורים גידלתי ורוממתי והם בגדו בי, עם הנכדים! כל
מי שסיפרנו לו את הסיפור הזמין אותנו לארוחת החג, בשניה שהם הצליח לאסוף את הלסת
מהרצפה מעוצמת החוצפה ועזות הפנים. מה אפשר לעשות, גרושה לא בוחרים.
יום לפני ערב ראש השנה, הבת שלי דיווחה לאשתי בשמחה וצהלה שהם מוזמנים
אצל הסבתא (אמי) לראש השנה ואיזה כיף שנתראה שם כולנו. תודה לאלוהי החסדים הקטנים
שלא הייתי שם להסביר לקטנטונת מה הסיבה שזה לא יקרה. זה מתחיל בכי אמא שלך ונגמר
בי בראש מורכן מביע חרטה לא כנה וצער מעושה מול עובדת רווחה חמורת סבר שבאה לבדוק
שסביבת הגידול הולמת לילדים קטנים.
בערב החג, בבית זוג חברים עם עוד תריסר זרים גמורים וכמה מכרים. אחד
מהם ניגש אליי ואמר
"כמה השתנית, היה לך אז שיער ארוך, זקן".
רציתי לומר שהייתי אז אדם אחר לגמרי. אבל במקום זה אמרתי שהייתי אז נשוי
לאדם אחר לגמרי. מעניין כמה הההצהרה האחרונה משפיעה על הראשונה?
מסביב לשולחן חג לא מאוד חגיגי. הקידוש הסתכם בברוך בורא פרי הגפן, רימון
אחד בודד ולא מקולף נח לצד זר פרחים שנקטפו מבעוד מועד וניכר בהם שהיה זה הרבה
לפני המועד. החלה שאפיתי לכבוד המאורע, עגולה כמנהג היום ממותקת בדבש וזרועה
צימוקים היתה כמעט יתומה בחגיגיותה וכמעט שהצטערתי שמכל שולחנות החג דווקא היא
מצאה עצמה דווקא כאן כמעט לא הולמת.
הארוחה עצמה לא היוותה שיפור משמעותי, מגוון לא רחב של תבשילים
מסורתיים תפלים עד מוקדחים, לצד תוספות חסרות הרשאה, טעם, ריח אפילו צבע. ובכל זאת על כל מנה
ומנה אנחנו ושאר האורחים גמרנו את ההלל כפי שמחייב הנימוס, רק מכמות השאריות
בצלחות ניתן היה להסיק כמה לא כנות היו המחמאות.
השבח לבורא הקונדיטוריות שקמו כפטריות אחרי התוכנית של הקרין גורן, הקינוח
היה קנוי משובב לכל עין וערב לכל חך, אבל עוד בטרם נגסנו נגיסה ראשונה של נחת בשנה
החדשה ואחד המוזמנים האחרים בחר לשאול אם יש לנו ילדים.
"כן," עניתי כשתאוותי למתוק דועכת עם מצב רוחי "ארבעה".
"ואיפה הם?"
חשבתי לעצמי "באותו המקום שם שוכנת שמחת החג, ולאוכל יש טעם "
אבל במשיכת כתפיים ועניתי פשוט.
"פרק ב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: