אני שוב אני, חד כתער, פיקח כמו שד, חסר סבלנות ויומרות, מלא חיבה ועמוס בוז.
חזרתי לראש הערימה איכשהו, למקום שבו אני שוב מרגיש שמעצם ההוויה אני בעמדת יתרון מסויימת. מפוכח, מואר, שמות התואר מיותרים וממילא לא הולמים. תסלחו לי קוראיי המעטים והיקרים אם אתפלל למענכם שלעולם לא תרדו באמת לסוף דעתי.
אם היה משבר, הוא חלף לו. שום קרב הרואי לא התחולל, זריחה אחת הביאה איתה מזור. למחלה שבאה עם שקיעה אחרת. אולי פה ושם אותות עשן רחוקים נושאים איזה ניחוח מר אל האוויר כדי להזכיר כמה לא מזמן היה כל זה, ועד כמה הייתי קרוב ללאבד הכל.
מה לעשות עכשיו, עדיין אינני יודע אבל כבר לא חושש מלא לגלות. אהדה והבנה נובטים בקרקע שעד לא מזמן עוד ליחכו להבות של חורבן.
הגשם לא יאחר עכשיו, יהיה די ממנו כדי לרפא הרבה מהנזק. די והותר.
אולי גם תהיה ידידות, חברות, חיבה.
אולי למרות שעכשיו הצורך דהה ונשחק, מתוך נאמנות לזכרון אולי הייתי מבקש לי אדם לחלוק איתו את מחשבותיי וצפונות ליבי. מתוך תקווה שהדבר יביא לו מזור שאחר כל כך להגיע עבורי...
הושיטו לי יד שאגאל אתכם מן הבדידות.
אין מחיר ואין חובה.
התלבטו ככל שתרצו, היד עוד מושטת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: