על מעטפה חומה גדולה בעט כחול וכתב מסולסל ונקי, נכתב משפט אחד קצר," personnel absolument personnelle".
היה זה יום שישי, ביחידת הדיור של יעל חנה בוילה שירש אביה מסבה
בהרצליה פיתוח, מפלצת מוגזמת של בטון ואבן ששימש גם כמחסן ארעי לעשרות פסלי ברונזה
שירשה אמא של יעל מסבתה חנה אורלוף. מדוע בחרה יעל את אותו היום ואותה השיה כדי
להמציא את המעטפה ולהציע לחלוק עמי את תוכנה? אינני יודע.
יעל נשכבה בגבה על חזי, הוציאה את המכתב והחלה לקרוא, את סך שליטתי המועטה
בצרפתית רכשתי רובו ככולו בין סירים ומחבתות במטבחה של סבתי, לה לא היה להוריש לי
אלא סט כוסות ולהבדיל ממעשה ידיה כסתות
לכריות שתפרה משאריות בדים ללא אבחנה בין סוג לצבע. איכשהו, "מילים הבאות מן
הלב" את מרבית התוכן הבנתי גם ללא תרגום.
"MON DORIT" במילים
אלו החלה כל פסקה.
"אישי, לחלוטין אישי" והיתר? מנפיסט פוצע של געגוע, אם
ששכלה בת וחסרה כל פרט מהוויתה של זו, המתנות שלך, האהבות שלך, הספרים שלך והשקרים
שלך. REVE אם המתארת חלום יומיומי וחסר ייחוד שבו הבת המתה, חיה ונושמת
ומשוגעת כתמיד היתה, ויקיצה, יקיצה איומה, MON DORIT.
כאשר באה יעל לפנות את דירת אחותה המנוחה בפריז, מצאה שם את המעטפה
שתוכנה נכתב ימים מעטים לאחר שהנמענת שמה קץ לחייה. בדירה קטנה ברובע האופרה, באדיבות
חנה אורלוף שרכשה בזמנה שני בניני דירות, האחד כדי לחיות בו עם משפחתה וליצור בו
את פסליה, והשני כדי להשכיר לדיירים למען הפרנסה. דורית נמצאה באמבט מיים חמים
שהתקררו כבר עד אז יחד עם גופתה, המיים מנעו מהדם להקרש, והחום הכהה את הכאב וגרם
לדם לזרום מהר יותר בגופה והחוצה ממנו דרך פרקי ידיה המשוסעים.
אחרי דורית נותרה רק יעל. יורשת יחידה לעושר מופלג אך עדיין, זה לא
יכל לקנות לה ולו מידה קלה של שלוות נפש אל מול האסון. כמה פעמים הבטתי בה ונזכרתי
בברונית שקראה בספינה הטובעת "לפעמים לא עוזר להיות רוטשליד".
ויעל קוראת, ומתרגמת, דומעת, עוד ועוד, עד שהיא קוראת כיצד האם מסבירה
לבת שאיננה עוד שאחותה החיה מעולם לא היתה מתחרה לה, שאהבה אותה תמיד ואוהבת אותה
עדיין. כאן הניחה יעל את הדפים מידה וצעקה לחלל החדר, "היא צריכה שאחת מאיתנו
תמות כדי לדבר איתה".
שישה חודשים מאז הכרותנו הראשונה וזו היתה הבעת הרגש האמינה הראשונה
שחזיתי בה מצידה. אבל הנה, הד המילים טרם שכח ויעל מחתה הדמעות מעל לחייה, וכמו לא
קרה דבר, חזרה אל החיק הבטוח של חומות הגיון קר ומעשיות.
למחרת התוודתה בפניי שאין היא צופה לנו עתיד, עם זאת ביקשה את ההווה, "כל
יום שאתה כאן זו מתנה שאני נותנת לעצמי" אמרה.
שתקתי, לזמן מה, שתקתי ואז בכיתי. לא מהתרגשות או אבל, היו אלה דמעות
שקטות של מי שמעולם לא למד כיצד להקים חומות סביב לבו. בכיתי בשבילה, על הסיכוי האחד
הקטן לאושר שאבד לבלי שוב, ידעתי מי יהיה זה שיבוא אחריי וישאר. בכיתי מהקלה כמי שהותרו
נדריו והוא חופשי ללכת אל מקום בו מצפים לשובו בזרועות פתוחות. ויותר מכל בכיתי בשביל
ילדים שלא ייוולדו, בכיתי על שמות שלא אקרא בקול זועף מן החלון כשירד הערב ותגיע
העת להתכנס אל הבתים למקלחות וארוחות ערב.
דמעות אחרונות אלה, לבי לבי, מעת לעת עדיין אני מוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: