הרווחים בין סורג אחד למשנהו רחבים ככל שלא יהיו... הם שם. ואני מורעב וצמא להסחה מן המציאות הנוחה כביכול, בחיים שאין בהם כמעט קושי או דאגה אמיתית, השעמום מרפה את הנפש והגוף. העייפות נופלת כבדה על כל רגע מרגעי היום, והלילה... הלילה אינו מביא מנוח ושינה אינה נותנת מנוחה.
ככה עובר וחולף הזמן שממילא אין בו תועלת רבה מדי, אני רק מעביר זמן עד שאמות, ואני חרד מפני היום הזה ומצפה לו, כמעט במידה זהה.
יגעתי והגעתי
בכף אחת רוב עושר,
אחותה גדושה רווחה
כל שאפשר לבקש ולרצות
החרשתי וניתן
מודה אני לך אך גם לפנייך
כל הטוב הזה מרע את מצב רוחי
בין קדרות ואימה בוטה
אני נע כבובה על חוט, ככלי ריק, דמות צלם חלולה
אין רוח די בעולם הזה להסעיר את נפשי
אין שמש ביקום שתבער מספיק ותחמם את הלב
דחיפות וצורך בוער שניהם רק זכרון נשכח
נעלמו ואף יד לא נותרה לציין חסרונן
אסונות של שעמום וחוסר מעש
מכים בי מדי יום ביומו במוטות של צמר גפן מתוק
ואני נופל כבד אפיים.
נופל כבד מאוד.
כל מטלה זוטא תשמש היטב במלחמה כנגד אלה
היטב ידעתי זאת, היטב ידעתי.
אך גם הפעם ובפעם הבאה וזו שתבוא אחריה
על פני שדה קרב חרוש תלמים פעורים
כשלצידי ארסנל שלם של תכלית נפגש
אך אני לא ארפה מהסורגים המוזהבים האלו שבידיי
והם לא ירפו ממני,
אף לא לרגע, לא לשניה אחת
אדמה טובה היא זו, אדמה כהה ופורה .
עצוב לחשוב כי הזרעים היחידים שינבטו על פניה
יהיו זרעי עשבים שוטים וטועים של פורענות רפה
אולי בקלות יתלשו ממקומם
ואפשר בהחלט כי יכו שורש מכוער ויעמדו איתן לדורות
דורות שלא ידעו מדוע אין דבר אחד שלם
ובכל זאת נראה כי הפגם נוח כל כך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: