כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

השקיעה עוד רחוקה בשעת צהריים זו

ממילא השמיים יותר מדי מעוננים

ממילא אין זו הראשונה או השניה

גם לא האחרונה אפשר לקוות

והרי שאפשר רק לקוות

לקוות ולייחל ולהמתין

כשהסבלנות היא לא יותר מהד זכרון רחוק

עכשיו אני רוצה.

עכשיו לחזות בקצה האופק הסגרירי

כשמעליי צמרות העצים שחות לכאן ולכאן ברוח ההפכפכה

עכשיו בזמן שאני נרקב פה בין מספרים ואגורות

מתבוסס בדמם של אלף חלומות שמעולם לא היו לי

אין לי אף אשליה אחת להגן איתה על החלטות

שעיצבו את המציאות העגומה שהיא חיי

הביטו.

הם גוועים עכשיו בשקט.

הזמן רק עומד בצד המיטה ומציץ בשעון

שמש בלתי נראית גבוהה מדי בשמיים

את מקומה הראוי של האשמה החליף יאוש וצער

הלא אני יודע שאף אחד מהם מעולם לא היה באמת שלי

עם זאת, הרי שבראש מורכן אין מנוס מלהודות

בלעדיהם, הרי אין כלום.