כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

יש לי מעט מאוד חברים... לא עובדה מצערת מדי, רק עובדה.

מעט מאוד מסוגלים להכיל אותי, ואם להודות על האמת לי יש סבלנות מועטה בלבד לאיוולת והטמטום הגמור שמרבית האנשים מכנים האישיות שלהם וחושבים שזו מקנה להם איזו זכות להיות דפוקים לגמרי, מרירים, חסרי בטחון ובלתי נסבלים באופן כללי. 

אלמלא סנטימנטים מסויימים לימי התיכון לא היו לי חברים ממין זכר כלל.

אולי זה מרמז על איזה תסביך אם, אבל לא מעט מהחברות הקרובות שלי מבוגרות ממני בהרבה.

עם מעט מאוד מהחברות שלי (בכלל הגילאים) לא שכבתי...

עם אלה שלא יש סיכוי סביר שזה יקרה מתישהו, או שהן יעלמו מהתמונה...

ככלל כמעט כולן רצו ממני יותר, לפעמים לא היה יותר ממני לתת כי הרב היה כבר של מישהי, לעיתים יותר תכופות לא היה לי יותר עבורן באופן אישי בגלל מה שהן כינו האישיות שלהן.

הווה אומר שכך או כך הן יעלמו מהתמונה, זו רק שאלה של מתי ואיך...

זה ששכבתי עם מישהי לא עושה אותה מאהבת או משהו כזה, הסקס תמיד מאוד משני לחברות. 

אני היחיד שבאמת מאמין בזה... 

עם המבוגרת ביותר מבין חברותיי עשיתי את זה אחרי שקיבלתי רשות מאשתי. עשיתי את זה כי היה לה צורך והרבה זמן לא היה לה עם מי לענות עליו. זה לא היה בדיוק מרחמים, פשוט חשבתי על זה שזה לא הדבר הכי בלתי נתפס לעשות עבור מישהו שאכפת לך ממנו. היא הודתה לאשתי על ההבנה והשירות... למי שזה נשמע הזוי, אתם הלא נורמלים, ואני לא מעוניין אפילו להסביר לכם למה. אני רק אטיל ספק בכך שיש לכם איזה טיעון שאי אפשר לפשט ולצמצם לאיזה "זה לא בסדר".

אין לי אף חברה שהיתה עושה את זה בשבילי, אפילו לא זו שעשיתי את זה עבורה. אני מאשים את מערכת החינוך!

אשתי היא החברה הכי טובה שלי. לעזאזל אשתי היא האדם היחיד שבאמת קיים.

אני לא זוכר פעם אחת שהסקס עם אשתי היה פחות מנפלא ואנחנו עושים המון סקס...

אני לא חושב שהיה לי סקס נפלא עם אישה אחרת יותר מ 10 פעמים בכל ימי חיי. 

בפעם הראשונה אני רוצה מאהבת, היו פעמים שהייתי צריך. עכשיו אני רוצה.

אני לא מוצא אחת כי זה במילא יהיה מאכזב וכי אני לא בן 12 שלא יכול להתאפק מלמלא כל גחמה אינפנטילית שמקורה באיזה בלוטה עם הפרשות יתר...

למה אני רוצה אחת? כי מאהבות זה הרבה יותר קל מחברים.

למה אני לא הופך את אחת החברות למאהבת?

כי הן חברות, וכי ההיסטוריה די מבטיחה שהסקס יגמור את החברות ויש לי מעט מאוד חברים ואפילו שמאהבות זה יותר קל מחברים, חברים זה יותר חשוב ממאהבות...

דברי אליי נחמה

האין זה דבר פעוט לבקש

רק כמה מילים,

מה הם מילים

הבל פה חם שהיית נושפת על אצבעותייך

תני לאד הזה קול, צורה, וכוונה

אולי יהיה בו די

אולי יהיה בו די

כדי להמעיט בערך תחושת האבדן הזו

לא אדרוש ממך את הנשגב

לא פתרונים לחזיונות לילה

מזור לפצעים שאי אפשר שיחלימו מאליהם

רק כמה הבטחות למחר שבו כל זה יחלוף

הסברים משכנעים לכך שכל שרואות עיני הטובות

אינו שם,

לא באמת

לו רק היית מבינה עד כמה אני צמא לבורות והטעיה צוננת,

ואם רק תדעי לנפשי אפשר שארווה

האמנם לא תדעי שהאמת הצרופה אינה חידה לי?

שקרי לי,

לך אאמין.

עוד סופ"ש בלעדיהם, שקט של המהום אלקטרוני ממלא את הבית. ואני מתגעגע.

מתגעגע להפרעות הקטנות וההצקות הבלתי פוסקות כשאין לי כח לראות מה לא בסדר באיזה משחק מחשב.

חות מאשתי כל מה שחשוב לי בעולם הזה מתחיל ונגמר בארבעתם.

היא נרדמת מול הטלוויזיה, אני כותב איזו שורה, ואולי קורא כמה פסקאות ממשהו.

בסוף אנחנו חצי אבא וחצי אמא, משהו בנו אבל בימים האלה שמיטותיהם נותרות ריקות וקרות בלילה. משהו בנו לא יודע איך להשלים עם החסר. משהו בנו לא יודע להיות שלם...

אף אחד לא אוהב לחכות לתורו...