כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

הרווחים בין סורג אחד למשנהו רחבים ככל שלא יהיו... הם שם. ואני מורעב וצמא להסחה מן המציאות הנוחה כביכול, בחיים שאין בהם כמעט קושי או דאגה אמיתית, השעמום מרפה את הנפש והגוף. העייפות נופלת כבדה על כל רגע מרגעי היום, והלילה... הלילה אינו מביא מנוח ושינה אינה נותנת מנוחה.

ככה עובר וחולף הזמן שממילא אין בו תועלת רבה מדי, אני רק מעביר זמן עד שאמות, ואני חרד מפני היום הזה ומצפה לו, כמעט במידה זהה.

יגעתי והגעתי

בכף אחת רוב עושר,

אחותה גדושה רווחה

כל שאפשר לבקש ולרצות

החרשתי וניתן

מודה אני לך אך גם לפנייך

כל הטוב הזה מרע את מצב רוחי

בין קדרות ואימה בוטה

אני נע כבובה על חוט, ככלי ריק, דמות צלם חלולה

אין רוח די בעולם הזה להסעיר את נפשי

אין שמש ביקום שתבער מספיק ותחמם את הלב

דחיפות וצורך בוער שניהם רק זכרון נשכח

נעלמו ואף יד לא נותרה לציין חסרונן

אסונות של שעמום וחוסר מעש

מכים בי מדי יום ביומו במוטות של צמר גפן מתוק

ואני נופל כבד אפיים.

נופל כבד מאוד.

כל מטלה זוטא תשמש היטב במלחמה כנגד אלה

היטב ידעתי זאת, היטב ידעתי.

אך גם הפעם ובפעם הבאה וזו שתבוא אחריה

על פני שדה קרב חרוש תלמים פעורים

כשלצידי ארסנל שלם של תכלית נפגש

אך אני לא ארפה מהסורגים המוזהבים האלו שבידיי

והם לא ירפו ממני,

אף לא לרגע, לא לשניה אחת

אדמה טובה היא זו, אדמה כהה ופורה .

עצוב לחשוב כי הזרעים היחידים שינבטו על פניה

יהיו זרעי עשבים שוטים וטועים של פורענות רפה

אולי בקלות יתלשו ממקומם 

ואפשר בהחלט כי יכו שורש מכוער ויעמדו איתן לדורות

דורות שלא ידעו מדוע אין דבר אחד שלם

ובכל זאת נראה כי הפגם נוח כל כך 

על מעטפה חומה גדולה בעט כחול וכתב מסולסל ונקי, נכתב משפט אחד קצר," personnel absolument personnelle".

היה זה יום שישי, ביחידת הדיור של יעל חנה בוילה שירש אביה מסבה בהרצליה פיתוח, מפלצת מוגזמת של בטון ואבן ששימש גם כמחסן ארעי לעשרות פסלי ברונזה שירשה אמא של יעל מסבתה חנה אורלוף. מדוע בחרה יעל את אותו היום ואותה השיה כדי להמציא את המעטפה ולהציע לחלוק עמי את תוכנה? אינני יודע.

יעל נשכבה בגבה על חזי, הוציאה את המכתב והחלה לקרוא, את סך שליטתי המועטה בצרפתית רכשתי רובו ככולו בין סירים ומחבתות במטבחה של סבתי, לה לא היה להוריש לי אלא סט כוסות ולהבדיל  ממעשה ידיה כסתות לכריות שתפרה משאריות בדים ללא אבחנה בין סוג לצבע. איכשהו, "מילים הבאות מן הלב" את מרבית התוכן הבנתי גם ללא תרגום.

"MON DORIT"  במילים אלו החלה כל פסקה.

"אישי, לחלוטין אישי" והיתר? מנפיסט פוצע של געגוע, אם ששכלה בת וחסרה כל פרט מהוויתה של זו, המתנות שלך, האהבות שלך, הספרים שלך והשקרים שלך. REVE אם המתארת חלום יומיומי וחסר ייחוד שבו הבת המתה, חיה ונושמת ומשוגעת כתמיד היתה, ויקיצה, יקיצה איומה, MON DORIT.

כאשר באה יעל לפנות את דירת אחותה המנוחה בפריז, מצאה שם את המעטפה שתוכנה נכתב ימים מעטים לאחר שהנמענת שמה קץ לחייה. בדירה קטנה ברובע האופרה, באדיבות חנה אורלוף שרכשה בזמנה שני בניני דירות, האחד כדי לחיות בו עם משפחתה וליצור בו את פסליה, והשני כדי להשכיר לדיירים למען הפרנסה. דורית נמצאה באמבט מיים חמים שהתקררו כבר עד אז יחד עם גופתה, המיים מנעו מהדם להקרש, והחום הכהה את הכאב וגרם לדם לזרום מהר יותר בגופה והחוצה ממנו דרך פרקי ידיה המשוסעים.

אחרי דורית נותרה רק יעל. יורשת יחידה לעושר מופלג אך עדיין, זה לא יכל לקנות לה ולו מידה קלה של שלוות נפש אל מול האסון. כמה פעמים הבטתי בה ונזכרתי בברונית שקראה בספינה הטובעת "לפעמים לא עוזר להיות רוטשליד".

ויעל קוראת, ומתרגמת, דומעת, עוד ועוד, עד שהיא קוראת כיצד האם מסבירה לבת שאיננה עוד שאחותה החיה מעולם לא היתה מתחרה לה, שאהבה אותה תמיד ואוהבת אותה עדיין. כאן הניחה יעל את הדפים מידה וצעקה לחלל החדר, "היא צריכה שאחת מאיתנו תמות כדי לדבר איתה".

שישה חודשים מאז הכרותנו הראשונה וזו היתה הבעת הרגש האמינה הראשונה שחזיתי בה מצידה. אבל הנה, הד המילים טרם שכח ויעל מחתה הדמעות מעל לחייה, וכמו לא קרה דבר, חזרה אל החיק הבטוח של חומות הגיון קר ומעשיות.

למחרת התוודתה בפניי שאין היא צופה לנו עתיד, עם זאת ביקשה את ההווה, "כל יום שאתה כאן זו מתנה שאני נותנת לעצמי" אמרה.

שתקתי, לזמן מה, שתקתי ואז בכיתי. לא מהתרגשות או אבל, היו אלה דמעות שקטות של מי שמעולם לא למד כיצד להקים חומות סביב לבו. בכיתי בשבילה, על הסיכוי האחד הקטן לאושר שאבד לבלי שוב, ידעתי מי יהיה זה שיבוא אחריי וישאר. בכיתי מהקלה כמי שהותרו נדריו והוא חופשי ללכת אל מקום בו מצפים לשובו בזרועות פתוחות. ויותר מכל בכיתי בשביל ילדים שלא ייוולדו, בכיתי על שמות שלא אקרא בקול זועף מן החלון כשירד הערב ותגיע העת להתכנס אל הבתים למקלחות וארוחות ערב.

דמעות אחרונות אלה, לבי לבי, מעת לעת עדיין אני מוחה. 

אני שוב אני, חד כתער, פיקח כמו שד, חסר סבלנות ויומרות, מלא חיבה ועמוס בוז.

חזרתי לראש הערימה איכשהו, למקום שבו אני שוב מרגיש שמעצם ההוויה אני בעמדת יתרון מסויימת. מפוכח, מואר, שמות התואר מיותרים וממילא לא הולמים. תסלחו לי קוראיי המעטים והיקרים אם אתפלל למענכם שלעולם לא תרדו באמת לסוף דעתי.

אם היה משבר, הוא חלף לו. שום קרב הרואי לא התחולל, זריחה אחת הביאה איתה מזור. למחלה שבאה עם שקיעה אחרת. אולי פה ושם אותות עשן רחוקים נושאים איזה ניחוח מר אל האוויר כדי להזכיר כמה לא מזמן היה כל זה, ועד כמה הייתי קרוב ללאבד הכל.

מה לעשות עכשיו, עדיין אינני יודע אבל כבר לא חושש מלא לגלות. אהדה והבנה נובטים בקרקע שעד לא מזמן עוד ליחכו להבות של חורבן.

הגשם לא יאחר עכשיו, יהיה די ממנו כדי לרפא הרבה מהנזק. די והותר.

אולי גם תהיה ידידות, חברות, חיבה.

אולי למרות שעכשיו הצורך דהה ונשחק, מתוך נאמנות לזכרון אולי הייתי מבקש לי אדם לחלוק איתו את מחשבותיי וצפונות ליבי. מתוך תקווה שהדבר יביא לו מזור שאחר כל כך להגיע עבורי...

הושיטו לי יד שאגאל אתכם מן הבדידות.

אין מחיר ואין חובה.

התלבטו ככל שתרצו, היד עוד מושטת.