כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

פתאום בחוץ על איזו אבן בגינה אני מוצא שתי תיקיות פוליגל ישנות, כמעט כל מזכרות בתי הספר השונות, ספרי מחזור, תמונות, מכתבים (זה מה שהיה לפני אימיילים) ואפילו הדרשה של הבר מצווה! והכל כמעט נהרס לגמרי בגשם...

סתם סתם סתם...

ההורים נשבעים שהם שאלו אם אני צריך את זה ושאמרתי שלא.

אז זהו שהם לא שאלו... היו שם ערמות של תווים של אחי הקטן, אבל פלוס מינוס 4 שנים מה באמת ההבדל ביננו? למה בחוץ? בית עם 6 חדרי שינה, ועליית גג. רק הם בבית, רגע לפני שישים... באמת לא היה לשתי תיקיות פוליגל קטנות מקום???

לקחתי, והלכתי הצלתי מה שאפשר והשאר... נו זו רק הילדות שלי, במילא היא לא היתה מי יודע מה...

יום למחרת, בדרך לבית ספר עוצרים לאסוף את הילדה, ביקור של שתי דקות הופך לסצנה מהסרטים, התלהמות וצעקות. והכל הילד רואה וסופג ועל מה??? הערתי לו על ההתנהגות ולמור אבי זה לא נראה...

יש לי קיצור דרך בנפש בכל הערה על הורות מצד הוריי, אני ישר מועבר למקום בו אין פשרה. המקום היחיד כמעט שאני יכול לדמיין. 

למה???

כי קצת קשה לקבל הערות על הורות מאדם שהיה בא הביתה מתיישב בצד ומעשן, כמה סבלנו מהסיגריות אבל זה כלום, מההתעלמות. מצוקות רגשיות לא נחשבו למשהו שמצריך יחס או אמפתיה. כך שאת כל ילדותי העברתי בתוך אחת שהתחילה בגיל 4 והסתיימה כשאני אודיע לכם!!! היה מה לאכול, שלחו אותנו ללמוד, מה עוד אפשר לבקש? אולי בגלל זה אין לי שום אמפתיה לתינוקות האלה שנוטשים בבתי החולים? אלה שמבקשים מאנשים שיבואו להתנדב כדי לחבק אותם? בכיינים קטנים! תראו אותי אני יצאתי בסדר גמור.

בערב אמי שתחיה התקשרה, התקפה, אני אשם בעצם בכל המצב, כי גם אני לפעמים מגיב ככה ואחרת, ומפה לשם כמה שאני אדם נוראי. עכשיו שיא האבסורד היא ואבא שלי לא מסתדרים בכלל. הם מאמללים זה את זה כבר 37 שנה... ולא יודעים איך לחיות אחרת. ניתקתי את הטלפון.כשבקול רם אני אומר אדיוט אדיוט אדיוט...

התקשרתי חזרה להגיד רק נו מה אני כבר מצפה מכם??? מעולם לא קיבלתי מכם הבנה או חיבה אז למה שתתחילו עם זה עכשיו? מה לשבור את הרצף?

ומה הכי הזוי??? באוטו בדרך לשם מה אני אומר לבן?

"אבא ואמא לא מיוחדים, כל מטומטם עם בולבול וכל מפגרת עם מנוש, (נכון שמנוש נשמע יותר גס מכוס? נכון?) יכולים להתרבות, זה לא עושה אותם אנשים נהדרים יותר משהיו בד"כ פחות. הקשר מיוחד..." כמה צדקתי. אני כבר שנים לא רוצה איתם שום קשר, שנים בא לבית הזה ומרגיש כמו אורח לא רצוי, שנים... אבל מה לעשות אלה ההורים שלי אלה סבא וסבתא (ובכנות סבא וסבתא לא רעים) 

אבל האמת? אין לי שמץ חיבה לשניהם, איך יכול להיות לי??? הייתי עד למרבית ימי בגרותם ובוא נאמר שהתרשמתי אבל לא לטובה. מה לא היה שם... שתי חראות שחרבנו לילדים שלהם את הילדות בלי לשים קצוץ, מתוך אנוכיות ואטימות לב. מילא היחס כלפיי, אבל יש בהם משהו שאני לא מסוגל לקבל! היתה להם ילדות קשה, לכל אחד מהם. משפחה מרובת ילדים, עוני וחרפת רעב. אז בשם זה מותר להם הכל. בשם זה, המינימום ההכרחי שהם נתנו לנו הוא מעל ומעבר כי הם אפילו את זה לא קיבלו, הם לא יודעים מה זה לתת.

אני קיבלתי אותם בתור ההורים, הילדים שלי קיבלו אבא שבאמת לא מעניין אותו מה היה, מעניין אותו רק מה צריך להיות! וצריך להיות להם טוב הכי טוב...

אני זוכר את הפעם האחרונה שאמרתי לאמא שלי שאני אוהב אותה, התגובה היתה מבוכה אדירה, אי נוחות, כשניסיתי לחבק אותה דחיה גמורה...

לא מבין איך הרגשתי את זה באותו רגע, רק יודע שהצטערתי על זה כמעט מיד...

נו משפחה לא בוחרים. אבל אצל מי להיות בראש השנה כן!!! 

בעצם?

מדוע שנפש שמעולם לא ידעה שלווה מהי

תשאף דווקא לזה אשר זר לה מכל 

הנכרי והלא ידוע לרוב אינם אורחים רצויים מדי

כאשר הם מופיעים בלא הזמנה על מפתן הדלת

מדוע לא לקבל עובדות וסדרי עולם כהווייתם

לצלוח את ימי החלד כמיטב היכולת

עד כמה שמאפשרות נסיבות ואילוצים

למה להתמרד מול טבע טבוע

באותה תחושת זכות של העשוקים והנגזלים

הניצבים מול עיוות דין וגזירת גורל רעה

מניין שזו לא תהיה מפלת המפלות

רעל משתק לתשוקה והמיית הלב

מניין שכשהשקט יבוא עם שוך הסערות

לא תגווע ותקמול אל מול שמים בהירים

קרני שמש חמימות ורוח ים קרירה

מי מבטיח שתדע לפסוע רך בין התלמים בנועם 

בדרכי מתינות ופשרה 

סביר שלא כולנו נולדנו לחייך בקלות

מול איוולת פעוטה של יום חול

מישהו צריך גם לחרוק שיניים ולקרוא תיגר

לקרוא תיגר או למות בחוסר תוכלת

Feats of immense caliber and complexity effect such little change

Often only briefly, a whisper to defy the silence and quickly the mute reclaims the throne and his word is law once again. 

Greater men than myself wove their words into the fabric of human idea and thought

All little more than rotting carcasses in the making

Fearing their own demise, desperate to make an impression and leave their mark upon the enduring earth

But stains are hardly noticeable in the company of so many others, and whoever happened to spill them is of no importance to the beholder.

They endeavored in vain

Genius and folly possess equal merit to the worm making it's way through dead skin and flesh

Better to find pleasure in the beauty of a glistening rain captured by a cobweb than attempt to defeat your own inevitable mortality. Simpler at least. No... Better.