כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

זכרון ותמונה,

הילדה הרזה והגבוהה 

בפיג'מה מהוהה שירשה מאחיה הגדול

השעה מאוחרת מדי ליום הזה ומוקדמת מדי ליום הבא

שערה נופל בגלים על כתפיים שמוטות מעייפות

ועדיין היא ממאנת בטרוניה גלויה

לעלות על משכבה ולישון

בימים רחוקים של ורוד חיוור חדש 

כשטרם היו לה מילים לבטא את אותן טענות

בכי קורע לב היה מרעיד את הבית

ואני הייתי נושא אותה על כפיים

ומערסל אותה בחיקי 

ואיכשהו לפעמים זה היה עוזר

ואיכשהו לפעמים היא היתה נרדמת

והיא עכשיו סוף סוף במיטתה שוכבת,

אותה מיטה מפעם רק שפעם היתה בה הרבה פחות ילדה

האנחה היא לאזניי בלבד

היא האחרונה שלי

ולרגע אחד ארוך ממאה

אני כואב את כל הילדים שלא ייוולדו לי

לרגע אחד אני מתגעגע לורוד ותכלת חיוורים

התחלה חדשה והבטחות גדולות

שלאף אחד לא באמת אכפת אם יתקיימו או לא.

בודאי שלא לי...

האיש שבמושב שמולי, ראש בצורת ביצה מגולח כדי להסתיר את סימני ההתקרחות, מכנס רכיבה שחור קצרצר, שלא משאיר הרבה מקום לדמיון, אפילו לדברים שלא היית רוצה לדמיין. מדבר בטלפון עם מסך יותר גדול מהלפטופ שבו אני משתמש עכשיו בהתחלה על ענייני עבודה, ועכשיו עם החברה. דברים אישיים יותר או פחות. באנגלית אומרים שאנשים מסויימים לובשים את הלב על השרוול. הכל בחוץ, חשוף ורגיש. זה לא המצב כאן זו קהות מסויימת, לסביבה. לעולם. האמת היא שאני פשוט מעדיף לא לדעת... לא ענייני ולא מעניין, ואני לא בנוי לנטרל רחשי רקע...

בדרך לפגישה, תוכנית עסקית על הלפטופ, היחיד מתוך 4!!! שיש לו סוללה שתחזיק נסיעה שלמה לתל אביב. בלב לא קל, וממקום שבו אני כבר כמעט לגמרי לא מעוניין. בוקר קר וריק שהגיע אחרי כל כך הרבה אכזבה... כל מי ששוחחתי אתמול איתו, עצב, צער, פחד, וכמה שקשה לי עם הלב על השרוול להתעלם באלגנטיות, לומר לא ענייני, אתם יודעים לנטרל רחשי רקע.

השפעת שקע ברומטרי של מצב הרוח? ומה יהיה לנו היום???

מישהו רוצה להפגש מאוחר יותר? היי כמה יוצא לי להגיע למרכז העולם?

ראו כיצד מילה עלובה פוצעת את עורי ומגירה דם חיים, האין זה בידור? תמיד היתה מידה של אכזריות לשעמום האנושי, תנו לנו השפלה, או לפחות מבוכה אחרת לא נצחק לא נתענג ולא נקנה עוד כרטיס להצגה היומית...

כבר כמה שנים שאני קם עם פרעושים ולא בדיוק תמה למה, הגיע הזמן למצוא לעצמי חברה שונה מעט, נקיה מזו...

אלוהים ישפוט ויעיד שאני ראוי ליותר, אלוהים עדי שבפחות לא אסתפק עוד.

והיד שתגרש מכאן את הכלבים המטונפים האלה לא תהיה עדינה, לא רכה ולא סולחת. כל מידה של עלבון אצור תמצא דרור דרך כף ואצבעות... ואולי אין בכך צורך, לאיזה הדר וכבוד ראוי מי שנפגע מנביחות...

אם אפשר יהיה אבחר במילים של טעם ואם לא יהיו כאלו בנמצא, אסתפק בשקט.

שקט ישמש בהחלט...

החורגים היו אמורים לסוע לאבא הביולוגי, את הקשר הביולוגי אי אפשר לקחת ממנו כמו גם מתורם זרע.

הוא נכנס היום, למה??? כדי לומר טוב, בסוף החברה שהיתה אמורה להחזיר אותם מחר לא יכולה, אז אין להם מה לעשות אצלי אני צריך לעבוד (כדי לשלם מזונות וכאלה) אז להחזיר אותם מוקדם בבוקר מחר? או היום עוד שעתיים? לאשתי התדהמה עמדה בגרון כמו עצם ואני פשוט עניתי לבחירה המרובה הלא מאוד בחירתית הזו (נו רעבק תגיד כבר שאתה מחזיר אותם עוד שעתיים ואל תזיין בשכל)

לשיקולך. אנחנו תמיד פה. מה? אין תשואות על האיפוק המדהים שגיליתי? על כך שנמנעתי מלפרק לו את הצורה? או לפחות לומר משהו ציני כמו מה שאתה רוצה, אין בעיה, אתה יודע כל עוד הצ'ק עובר אתה בכלל לא חייב לבוא מבחינתנו הכל מכוסה... 

הילדים חזרו מבולבלים, כועסים, מאוכזבים ובעיקר דחויים.

זה חופש חנוכה, יש שם אחות קטנה תינוקת שהם רואים אחת ל... היום היחיד מתוך 10 ימים שהוא היה צריך לפנות כדי להיות עם הילדים שלו (כלומר הישנים, הגדולים ב 14 ו 10 כבר אין להם רגשות, צרכים וכאלה נכון)...

אני לא הייתי מסוגל לעשות להם דבר כזה, מה זה משנה אם הם קוראים לי נתן או אבא? מילת המפתח ב"ילדים חורגים" היא ממש לא החורגים...

איך אני אמור להתמודד עם זה שמישהו פוגע ככה בילדים שלי?

ובאמת מה אכפת לי מי הוא בכלל?

ימים ולילות רבים הצטרפו לתקופה

אף הפוגה לא נרשמה

מן הלבן החדגוני של קיר אטום 

במסדרון הארוך אל הקבר 

כמה זמן חלף מבלי שראיתי איזו דלת או פתח 

ולפתע הנה אחת ועוד ועוד 

אולי תמיד היו ואני ואני לא ראיתי

אולי משום שלא רציתי לראות

ואני ניצב מת מפחד

לא יודע באיזו לבחור

לא יודע מה גרוע יותר

הפחד או המסדרון הבא