חמישה ימים עמדו החומות איתן, חמישה ימים שלבנות הגאווה והמוסר נאחזו זו בזו בניסיון נואל לעצור את הבלתי נמנע. חמישה ימים, בהם כילו השניים כל העמדת פנים אפשרית כי אין להם זה בזו כל עניין, רצון או צורך. חמישה ימים בהם ניסו לשכנע כל מכר ורע, זה את זו ואת עצמם כי כל המיית ליבם וערגת נפשם יוצאת אל אחר, אדם חדש שבא אל חייהם מן האין.
אך ביום החמישי, בחדר נאה במאתיים חמישים יורו ללילה בראש מגדל שן גבוה, מצאו עצמם שניהם, זרים בארץ זרה, לבדם. בלי אף עד לפשע שהיתה אהבתם מצאו עצמם זה מול זו. היא למולו משוגעת מפגיעות ישנות ובגידה, שלפה ציפורניים חדות והוא לנגד עיניה על כל חמיצותה מול אהדתו וחיבתו חשף ניבים ארוכים. כמו השד שנח בבקבוק זמן רב מדי ונדר להשמיד את מי שישחררו מכלאו על שבושש כל כך לבוא. מוקדחים ומרוטים לא ראו בהזדמנות לא חן ולא חסד. חמושים במילים חדות מלהב, ואמירות ארסיות משן נחש. היא לא חסה עליו והוא לא חמל עליה עד שכילו את מצבור כלי התקיפה וההתנגדות ונותרו זה מול זו חפים מתאוות דם ונקם. כל שנותר היה גבר ואישה, שלפנים אהבו זה את זו למרות כל איסור ותבונה.
הוא הלך משם, הלך אחר משבא. ביאושו התקשר אל האישה שנותרה מעבר ליבשת והים, כמעט חדשה ועדיין נוצצת. קולה נישא אליו מלא תקווה אך גם לא מעט חשש. כשניתקה השיחה והטלפון צלצל שוב. קול רך יותר קרא לו לשוב אל זירת שדה הקרב שמעבר למסדרון, הפעם להתגוששות מסוג אחר. ההזמנה היתה ברורה, חפה מצביעות או צניעות, גישה חופשית לגוף והבשר מבלי לדרוש אתנן ללב שנטר לו כל כך על מילים שלא אמר וגם לעולם לא יגיד.
"את האחת, את היחידה."
היא המתינה ערומה תחת חלוק, נקיה מסימני המאבק הקודם, פניה וגופה ציפיה וגעגוע. למרות שלא היתה יפה, אפילו לא מעט, למרות שמניין שנותיה היה בעשור רב ממניין שנותיו, הוא מעולם לא רצה יותר אחרת, אולי, כך ידע, גם לא ירצה.
הוא הפשיט אותה בלי עדינות, או מצג שווא של שאננות. הוא ידע שזו הפעם האחרונה שבה תתמסר לו, לא יהיו להם עוד חמישה ימים להכות בחומות ובפעם הבאה ממילא אלה יהיו גבוהות וחזקות יותר.
כל הלילה, גוף היכה ברוך בגוף. כל הלמה ניערה את האבק מאהבתם הישנה וצבעיה התחדשו עזים יותר משזכרו. כל הלילה אך היה להם רק את אותו הלילה, לא היתה דקה אחת לבזבז על שינה או על מידות בושה ועכבות מוסר. אלה נזנחו בעונג והחושים חדים כתער רשמו כל מראה, ריח ותחושה, כל צליל וכל טעם. כאב ועונג, השפלה והתעלות. במהלך השעות הספורות ההן הכל נמסך לכדי רגע אחד שלא היה בו דופי. דבר שהוא מעבר לצורך הפשוט של הגוף בסיפוק והקלה.
תאווה וגעגוע למה שכבר לא יהיה נמשך רק עד שהשחר האיר את בשרם החשוף. ככלות הכל, מה למנהג השמש והכוכבים לרצונותיו האנוכיים של האדם.
האם היה בכך די? לא, לא למשך שארית ימי אדם. אבל זה היה טוב, טוב מנצח של תקוות מהולות בחשש, של שעמום והרגל, אך עוצמת הנפילה הלמה את הגבהים אליהם הגיעו בסערת הלילה שחלף. על המטוס שנשא את שניהם בחזרה מעל הים והיבשת, היא בקשה אותו לעצמה, שלה ורק שלה. הוא הסכים אך רצה בתמורה תאריך. שיהיה בעוד חודש או שנה או עשור מצידו. אבל יום שממנו והלאה לא יצטרכו להסתתר במגדלי שן או לעיתים קרובותיותר במושב האחורי במכונית, או משרדים ריקים.
היא לא ידעה לומר לו שזה יקרה בעוד שנתיים והוא לא יכל יותר להמתין בלי לדעת עד מתי. לבסוף היתה שתיקה והיא נמתחה על פני חודשים ושנים בהם לא הוסיפו דבר זה אל זו אף מילה נוספת.
שנים לאחר מכן, אמרה לו שהיא מתביישת. על מה שקרה בינם באותו הערב ומה שהיה בשנים שקדמו לו והובילו אליו. הוא מעולם לא חש יותר צער כלפי אדם אחר משחש כלפיה.
היה זה לילה שלא רבים כמותו חוו או יחוו עוד, לא במניין שנותיהם. אולי היה צריך לענות לה שבעולם של מים עומדים היא היתה שמן לאש שבו. אולי היה צריך להסביר שמעולם לא אמר לה את המילים שכל כך רצתה לשמוע כי למרות שאיתה בער חזק יותר מאי פעם, ידע שיום אחד יכלו זה את זו.
אולי אם היה אומר, היה לפחות ממתיק עבורה את הזכרון. אבל סביר יותר שלא היתה בכך תועלת. לו היו לו ימים להכות בחומות אולי, אבל היו לו רק שורה אחת או שתיים שתואיל לקרוא. הוא ניצל אותן כדי לומר לה שלום ותודה.