כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ומשום מה אנחנו נחשבים זניחים. ע"י הרשויות. ע"י האמהות, ע"י כולם מלבד הילדים שלנו.

הבת הגדולה אמרה היום הלוואי שאבא שלי היה נלחם עליי כמו שאתה נלחם על הילדים שלך.

עניתי, אני אלחם עליך לא משנה מה. היא אמרה כן אבל הייתי רוצה שאבא שלי.

עניתי למעט העובדה שאני לא זה שהיה שם עם אמא שלך במיטה 9 חודשים לפני שנולדת, ובעצם הגעתי לפה רק לפני 3 שנים איפה בדיוק אני לא אבא שלך? אבל אני יודע בדיוק למה היא התכוונה, תחליף מוצלח ככל שלא אהיה אני עדיין רק תחליף...

אבל האמת... נמאס לי להלחם, נמאס לי להיות משני וזניח. נמאס לי לכרוע תחת נטל ההוכחה, שאני באמת אוהב את הילדים שלי, שהם באמת יקרים לי, שבשבילם אעשה הכל, אפילו אוותר עליהם אם ככה יהיה להם יותר טוב.

אשתי לשעבר ממררת את חיי ואת חיי ילדינו וכל זה בשביל מה??? בצע כסף! אפילו לא הרבה כסף, גרושים... לא מחליא???

טראגי, שזו אם ילדיי. לא פחות. טרגדיה, אני כמעט מרגיש צורך להתנצל בפניהם על מי שהייתי בימים הרחוקים ההם של עלומים ותום וכפיתי עליהם ועליי את האדם הנפשע הזה, שבלי למצמץ אומר לילדים, שאמא יותר חשובה וילדים צריכים להיות יותר עם האמא. והם מפחדים ממנה יותר מכדי לומר שהם דווקא רוצים להיות גם עם אבא, לפחות אותו דבר...

ביום שלישי ללשכת הסעד, הגיעו מים עד נפש ואין מנוס עוד...

ריבונו של עולם, האם באמת לא מגיע לי מעט צדק?

רק כי איתרע מזלי להוולד זכר?

חזקו אותי ידידיי, אחרי יותר מעשור של מאבקים מול אטימות ורוע לב, נותר לי מעט מאוד חוסן משל עצמי... 

קונצ'רטו מספר 2 לפסנתר, שמעתי אותו כבר אלוהים יודע כמה פעמים, לעזאזל איך שמעו מוזיקה לפני האינטרנט?

אני עוד זוכר קלטות מסתובבות על עפרון ומחט פוגעת בתקליט בנקודה שאתה חושב וזוכר שזה זה וזה שם. למען האמת היה בזה אלמנט מתסכל אך גם משעשע...

ארתור! אכן וירטואוזיות, וגדולה, ומה נשאר? ומה נשאר מאלה שבאו לפניו? עצמות המתפוררות לאפר... אני זוכר במוזיאון קטן, שהיה פעם כנסיה. אי שם בדוקלנדז בקצה שהיה אז הפחות נחמד של לונדון (והיום זה איני ויקר להחריד) לפני 15 שנה כמעט... פיונינה, פסנתר אוטומטי הבחור המגניב, שהגיע על קוואסקי ירוק עם מעיל עור למרות החום הלא צפוי אפילו בתחילת אוגוסט. עם גליל נייר ביד. "זה הכי קרוב שמישהו מאיתנו אי פעם יגיע ללשמוע את גרשווין מנגן" הקלטה נדירה, סתם סליל נייר עם כמה חורים. פלא טכנולוגי לזמנו... היום ערכאי, לגמרי לא פרקטי, וקסום. אולי היינו צריכים לעצור שם? למרות החיבה שלי למוזיקה ביוטיוב, והעובדה שאין לי מקום בבית לפיקולו עזבו פיונינה...

גרשווין איננו וגם ארתור, ואיננשטיין, וגדולים מהם וטובים ממני...

והערב אני אפילו לא מרגיש כמו אבא טוב. אז מה כל זה שווה לעזאזל?

תגידו לי אתם רעיי הוירטואליים, על בדידותכם הגדולה, והמח המתפוצץ ממחשבות ותהיות. למה אין לי שום יכולת להתחמק מהשאלות המיותרות האלה, בטח בשעות הקטנות של הלילה? למה אני לא יודע להנות מהרגע ולחיות את ההווה?

האמת...

אני לא באמת רוצה את זה. זה סתם נראה קל יותר. אין לי עניין לדעת לנגן בפסנתר, או בפיקולו. אין לי צורך לרכוש עוד תארים ולהתהדר בנוצות כאלה או אחרות. אני רק רוצה להיות מסוגל להעריך את מה שיש. להיות שמח בחלקי, להודות לאלוהים שברא אותי, וכן שברא אותי גבר, מצטער נשים, לא יודע איך אתן מסוגלות לחיות בעולם שבו אתן חייבות לשבת בבית שימוש ציבורי... זה נשגב מבינתי, אני מודה (ואנא בלי תגובות על לכרוע מעל בלי לגעת ולרפד, זו ממש לא הנקודה ולכן זה לא יוסיך לאף אחת נקודות...) 

מתישהו הבנתי שהעולם הזה נברא כדי שיהנו ממנו, ובאותה נשימה הבנתי שבוראי ביער מתוכי את היכולת הזו כמעט כולה...

אני רק רוצה שהכל יפסיק להראות חסר משמעות כל כך, זה אפלו לא מוגש בצורה רגשית ורוטטת של כאב וצער. ממקום הגיוני, מתמטי וקר. אפשר לומר שהכל מתחלק באפס. 

הכל ולא כלום...

תמצית ישראבלוג...

נשים:

חיי המין שלי.

1. כותרת בוטה, תיאור גרפי של מה נכנס לאיפה וכמה חזק, תיאור מדוקדק של מי גמר מתי איפה על מה בתוך מה וכיו"ב. לרוב הקדמה קצרה ובלתי נמנעת לאירוע טרגי/משמח/משמעותי/משמים שהוביל לזיון המתואר + תמונה נטולת ראש בבגדים תחתונים. רק שלה, תודה לאל!

2. כותרת בוטה, בכיינות כללית, כמה אכלתי לרוב 2 כפות אורז, בולמוס מטורף. הלקאה עצמית על כמה הכותבת, שמנה, בהמה, חסרת כח רצון, ובאופן כללי עלובת נפש. התחייבות לרוץ עד באר שבע כדי להפטר מהקלוריות. כמה לא מבינים אותי, אף אחד לא אוהב אותי, אהה כן הזדיינתי אתמול, לפני שבוע, החודש, מתישהו אני מקווה להזדיין... אוהבת מלא נשיקות!

3. כותרת שמבטאת כמה אין לכותבת חיי מין!!! למה למה למה??? כי לא מבינים אותי, אף אחד לא אוהב אותי, אכלתי שתי כפות אורז בולמוס מטורף, אני שמנה, אין לי כח רצון. ולא תאמינו כמה מגיבים היו שמחים להציע את שירותיהם לגברת אם רק היתה להם אישיות... חבל...

4. אני מזדיינת המון, אני האמת רוצה זוגיות, אבל מתה מפחד מזה ולא מודה! אז בינתיים אני מזדיינת, לא מספרת איך ומה, כי אני עושה הכל... אז תפעילו את הדמיון... ועדיף שכך כי בחיים אני די כוניפה...

5. זה הבלוג של ורד, אני בת 16, שמתי סקייפ, מסרים מיידיים, ואימייל בבלוג, אני חרמנית אש אבל ביישנית אז בינתיים מוכנה לעשות רק טקסטסקס כשאתם מולי במצלמה, בתמונה רואים שאני נורא חמודה, ובכתיבה שאני נורא בוגרת...  BRB "משה קום מהמחשב ותעזור לי עם  הילדים, ויאללה לך לישון מחר אתה צריך לקום מוקדם לעבודה במכון הטסטים בחולון."

6. אני פה כדי לדבר על דברים אמיתיים, על החיים, אני עמוקה, תראו אותי, קבלו אותי תאהבו אותי... אף אחד לא מגיב... ציינתי כבר שעשיתי פעם סקס???

גברים:

זיוני שכל פילוסופיים.

1. אני גאון, הנה דעתי המאוד לא מוסמכת...

2. אני אידיוט אבל הנה דעתי המאוד לא מוסמכת...

3. אני מורד בנשמה, שם זין על העולם, לא אכפת לי מכלום, לוקח הכל בקלות... הנה דעתי המאוד לא מוסמכת...

4. אני ממש רוצה זיון, אולי אם אני אביע בבלוג את דעתי המאוד לא מוסמכת מישהי תתן לי?!?

5. אני עושה קופי פייסט של דעות לא מוסמכות של אנשים אחרים, אין לי זמן לכתוב דעות משלי כי אני מחובר לאינטרנט של השכנים וזה כל הזמן מתנתק לי...

6. אני עובד במכון טסטים. לדעתי בנים מה זה אהבלים ותמימים, אתה שם להם תמונה של איזה כוסית מהעמוד ה17 בחיפוש בגוגל, שואל אם יש להם מצלמה והם ישר מדליקים אותה, עכשיו מה שלא תכתוב להם לעשות הם יעשו המלעונים... חוץ מזה מתי בנושא החם ידברו על טסטים לאוטו יש לי על זה דעה מוסמכת!

יש משהו כבול בתקופה הזו...

המילים לא באות, לא המילים הנכונות בכל אופן. מתי בפעם האחרונה באמת נגעתי במישהו, מתי בפעם האחרונה מישהו באמת נגע בי. נדמה שאני עושה מעט יותר ממשחית את צפונות ליבי על אזניים ערלות.

זו לא אדישות יותר אי הבנה, אני יושב ומסביר כמה כחול, לעיוורים שמעולם לא הביטו אל השמיים.

חוסר יכולת, אני מוקף מכל עבר, אין לי לאן לברוח ואין כיצד להמנע.

הרבה פחות חבוי משהיה עד לא מכבר, האיש הקשה שאני יודע טוב כל כך להיות. לשון חדה עם תאווה לטעם דם רק מחכה להזדמנות ושעת כושר להשלח מן הנדן אל הפורענות. ולפצוע מעט בינה או לכל הפחות אם באמת אין ברירה אחרת עליונות מסויימת כדי להצדיק את תחושת הבידוד המזויינת הזו.

מתנהל בזהירות וחשש בתוך בועת תקווה שדופנה הולך ונמתח.

כמה אני מפחד מפני היום הזה שבו אשכח לכמה רוע הידיים הטובות האלה מסוגלות...

או גרוע מכך,

יום שבו לא יהיה לי אכפת יותר. 

כמה אני מייחל ליום הזה באותה נשימה קרה כשטעם מתכתי וזר עומד חם כל כך על קצה לשוני.

את מרבית חיי הבוגרים כמו גם את כל ימי בחרותי ומרבית ילדותי העברתי תחת הצורך לשרוד. לא היה זמן, לא היתה באמת האפשרות לעצור לרגע ולחשוב על רצונות ומטרות. שאלתי את עצמי לראשונה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול לפני שנה בערך. זה כבר די גדול...

אז מה היה לנו שם? 

הייתי מהנדס, ומנהל פרוייקטים, סטארטאפיסט, איש עסקים, מנהל מכירות ושיווק ובטוח שהיו עוד...

שנאתי כל רגע!

אבל הייתי צריך כסף, הסחה, לברוח, לעשות משהו עם עצמי.

היום אני לא צריך כלום, אני אדון לעצמי... היום אני צריך למצוא מה לעשות עם הכסף...

אף פעם לא הייתי במקום שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה. או אפילו לשאול. היום אני יכול והחלל הזה שבקרקעית הנפש לא מחזיר שום הד.

אני לא רוצה... למה לטרוח? מה הטעם, מה התכלית?

אני משועמם זה בערך הכל, אבל מה ההבדל? להיות משועמם בעבודה? עשיתי את זה שנים...

למישהו יש רעיון לאיזו תכלית נעלה?

כולי אוזן.