כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

היום יום הגירושין השני שלי, שבועיים לנישואיי השניים. הגרושה התקשרה לאחל לי "חג שמח" לא היתה פה הרבה שמחה לפני שנתיים, לא אצלי ולא אצלה. היום זה אחרת. לה יש איזו יציבות מבחינה מקצועית, לא כל כך מבחינה זוגית. אצלי זה בדיוק הפוך אבל נראה שטוב לה בסך הכל, ולי בהחלט לא רע.

הבת הקטנה נרדמה עליי, כבר לפני שלוש שעות השכבתי אותה כמות שהיא עם הבגדים. לילה טוב ונשיקה  כיבוי אורות. הבנים הלכו לישון לפני חצי שעה עייפים אבל לא להוטים מדי לסיים את היום. 

הגדולה עושה בייביסיטר בבית השכן ואני כמו פולניה טובה מחכה שהיא תחזור. היינו אמורים ללכת למסיבת פורים אבל אשתי שתחיה נרדמה. לא נורא... לא ממש חיית מסיבות אנוכי. 

36 נמצא מעבר לפינה, חברה התקשרה לשאול אם אני עושה משהו ליום ההולדת אפילו לא הבנתי שזה ממש כאן, בעוד שבועיים. אמרתי שלא. סתם עוד יום, אין לי ממש סבלנות לעסוק בכמה פעמים כבר הקפתי את השמש מאז שנולדתי. כל יום הוא מתנה באופן כזה או אחר. 

כלום לא מושלם, הכל רחוק מכך אני יכול לדווח על עשרות מיחושים קטנים ואי נוחיות בכל רגע נתון רק כדי להוכיח את הטענה האחרונה הזו. הגוף הזה לא מושלם, הנפש שהוא מכיל רחוקה מלהיות מושלמת. אבל האם זה לא מה שעושה הכל יפה? או לפחות מעניין? 

איזה מסע ארוך זה היה... שנתיים... כמה חיים היו בשנתיים האלו. כמה תפניות בעלילה הלא מאוד מסובכת לרוב של חיי. 

בגיל 36 יש לי 4 ילדים, שניים לא חולקים איתי מטען גנטי ומבחינת החוק אין לי שום "בעלות" עליהם. וזאת למרות שאני יותר אב להם משאביהם אי פעם היה או יהיה... אבל מה זה משנה, כשהם יגדלו, אותי הם יאשימו בכל מה שלא בסדר בחיים שלהם וזה מה שחשוב!

השניים שלי, לא מספיק כאן, לא מספיק אף פעם. לא משנה כמה. הגעגוע הזה הוא רוצח הנפש. משהו בחיי מרוקן מתוכן ומשמעות ואני חרד לנתח את הקשר שבין העדרויותיהם התכופות לתחושת האין אונות שמלווה את התקופה האחרונה. 

אהבה, האישה הזו שישנה במיטה שלידי היא פלא, לא פחות.

ידעתי שהיא קיימת וחיפשתי אותה. קשה לי להסביר זאת, ידעתי אפילו איפה ואיך לחפש. והיא מצאה אותי. לקח לי זמן ארוך להבין שזו היא. אחרי הכל ולא יכולה להיות אחרת. מצחיק למנות את ימי הנישואין ב... נו ימים. המונה הקודם התאפס לקראת 9 שנים. 

אהבה... המילה הזו לא מתחילה לתאר את המקום הזה. אהבה זה התירוץ שהחזיק אותי שנים עם אדם שלא היה בו דבר לאהוב.

אני מאחל לכל אדם להיות במקום שבו אני נמצא היום. פתאום יש הגיון בעולם. 

לא הייתי חייב להתחתן רציתי. זה לא נתן לא לי ולא לה שום דבר שלא היה לנו קודם. אבל זה הרגיש נכון... מי היה מאמין...

הבית שקט עכשיו, שקט של בית, המהום מקרר, ואי שם מצרצרים התעוררו אל חום של סוף חורף כמעט תחילת אביב.

רגעים כאלה גורמים לך להרגיש ששפר עליך גורלך. כלומר תמיד יש מה לשפר ומה לתקן ולמה לשאוף. אבל לפני שנתיים עולמי חרב עליי ומבית גדול רכוש רב ונכסים נותרתי עם הבגדים לגופי ואלפי סימני שאלה. 

היו הרבה תשובות בשנתיים האלה. 

לא את כולן הבנתי לגמרי, חלקן אולי לא אבין לעולם. אבל אני יכול להנות היום מהשקט שיש בבית. על המהומי המכשירים החשמליים והצרצרים שבחוץ בלי לחשוב על זה יותר מדי. בלי לחשוב יותר מדי על שום דבר ממש.ף

ליל מנוחה. ושנה טובה...