בימים עברו, לא מכבר היה זה, כשנים שתיים או שלוש. אלא שכברת האירועים הכבידה על הנפש עד כדי כך שנדמה כי היה זה לפני עשור ויותר. את כל אשר ארע הייתי מפרש ואולי, סלחו לי על בוטותי. מפריש בכתיבה. מילים הרבה, מילים ועוד מילים. שוזר ומתקן ומוסיף ומעדכן ומכביר עד זרא. ולו כדי במעט להקל על הנפש ההומה ומבקשת, שאינה יודעת מנוח, ומימיה לא ידעה מנוחה.
אי שם, בין אהבה נכזבת להתפכחות אלימה, אבד הצורך, ואיתו, כך נדמה גם היכולת. גם זו וגם זו חסרות לי שווה. העולם על נפלאותיו וזוועותיו חולף על פניי ואני כעד אילם מנוע מלומר או לחוות דעה.
ומה אלו תאמרו? מה אלו? טפטופי טל, אין להם מידה מול הזכרון של שטפונות אדירים שסחפו מן הים ואליו כל פרט ורעיון. המהומים סתומים, מול שירה קולחת.
נורא מכל לדעת שבעבר היה בי כורח, כח נפלא ממני שידע לכפות עליי כדיבוק להכות במקלדת את הנשגב והמופלא שבבכי ובצחוק.
איננו, איננו חלף ונכחד. ואני ככלי ריק ממאמן להשלים ובכוחות דלים מכפי הצורך מנסה בלא גרון ומיתרים להוציא בת קול...
ולמעט הד קלוש שכזה נקלה ומועט מכפי שתסבול הדעת, שאף הוא נשמע רק לעיתים מרוחקות ונדירות.
דממה. גל עד של שקט מציין את האבדה.
הימים נוקפים מבלי שאנקוף אצבע.
ואני ממתין למשהו אחר, כל דבר אחר שימלא את החלל.
ועד לרגע זה, בלב כבד עליי לדווח כי טרם נשמעה נקישה על הדלת.
טרם בא דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: