מאוחר.
שוב לילה. אז מה אם לילה? אינכם מבינים. בודאי שאינכם מבינים. ובאמת מה
יש פה להבין? מה? בסוף כל יום בא לילה. בכל יום, מיום בריאת העולם ועד יומו האחרון
.בין אם אתם מנויים לדעה שאדם וחווה ממרום גן העדן צפו בשמש אדמומית שוקעת בין
הפרת והחידקל כשלגופם מעט יותר משאריות שלכת כדי לכסות את מערומיהם. ובין שברור
לכם כלכל בר דעת שקרא שמע או ראה את חסידי האדון דארווין מדברים בהגיון קר כמו אין
בכך כלום, שממילא קומתם הכפופה ופרווה צפופה סוככו על ערוותם של זוג קופי אדם
חביבים שמבלי דעת וירחם השם בלי סדין וגב אל גב רחמנא ליצלן נענו ליצרם והביאו
לאוויר העולם גזע נפילים, קרח ברובו שימציא את הספורט אלגנט, הקז'ואל ההוט-קוטור,
ולא מעט סדנאות יזע שהילדים הסיניים לא יסתובבו כל היום ברחובות וילכו קונג פו.
מניין עולה הזכרון הזה? אינני יודע. אישה שאולי היתה אמי או סבתי או
מאהבת. אין לה שם, ולא דמות. חסרת גיל, וכל מאפיין בעצם. למעשה כל מה שנותר לי
ממנה הוא זה. מדי לילה כשהיתה עולה על יצועה באנחה כבדה היתה מקנחת את תלאות היום
שעבר במילים סוף סוף.
מי שהיא לא תהיה, היא מושא קנאתי הגדולה ביותר.
כי שוב לילה. ושוב אני עולה על יצועי מוכה ומובס. בן תמותה רגיל בהחלט
שלא ניסה לעשות דבר כדי לשנות את גורלו ועדיין הוא מופתע מדי בוקר להקיץ ולמצוא את
עצמו באותו המסלול. לפנים הייתי מאמין שיש לי זמן, שעוד לא מאוחר, צפיתי שהשחר
יגלה חופים חדשים של הזדמנות או לפחות גוון אחר של גלים. מדי פעם היה נדמה שהנה בא
היום והגיעה השעה, ופעם אחר פעם התבדתי. מפח נפש אחר אכזבה מרה. החמצה רדפה תסכול
ושוב בא לילה. אז בודאי תבינו מדוע אני כל כך מתעב את ההקלה הבלתי נסבלת שבאה בסוף
כל יום ארור.
איפה טעיתי?
"נסה להרגיש צעיר אבל אף פעם אל תחשוב על עצמך ככזה." אמרתי
את המשפט הזה הרבה יותר מדי מאוחר מכדי שהוא יועיל לי, אם להיות לגמרי כן, ספק אם
הייתי מוצא בו תועלת גם לפנים. כדי שהוא ישמש אותי כנראה שהייתי צריך להיות מישהו
אחר.
במחשבה שניה, הייתי מישהו אחר, הייתי אלפי גרסאות של אדם אחד, כולם
נשאו את אותו השם וחלקו את אותו הגוף, חלקם ידעו יותר אחרים הבינו פחות. היו קווי
דמיון מסויימים, צלקות ותווי פנים. היקפים צרים ועבים יותר של המתניים. מי נעלה
ונשגב ומי שפל ונדכה. אבל יותר מכל בעיקר ניתן לתאר אותי כשרשרת ארוכה של בני זונה
אנוכיים שעשו מה שבא להם מבלי לחשוב על תוצאות והשלכות. ולמה להם באמת? היי, את
הבלאגן הזה מישהו אחר יצטרך לנקות. ומכל אלה, אף חוליה לא היתה המישהו הנכון,
המישהו שידע כמה חשוב אף פעם לא חשוב על עצמו כצעיר. אף פעם לא להתפס במלכודת הדבש
הריחנית שמרמה אותו לחשוב שתמיד יהיה, להאמין שתמיד יהיה.
מה? מה מה? עוד זמן.
וזמן! הצחקתם אותי. אני יודע בדיוק מה זה זמן... העבר הוא רק אשליה
שיוצר הזכרון, מכה אחת הגונה מספיק מאחוריי הראש. ואין לך עבר, שום דבר מכל מה
שהיה לא ישאר, לא תיעוד קר של פריטי ריהוט או נוכחים או מה הגישו ליד התה. אפילו לא
רגש. לא אהבה לא שנאה ואפילו לא התחושה הלא נוחה שגרב בלי זוג במכונת הכביסה
מעוררת נשמע כמו תוכנית לכמה מכם אני בטוח רק קחו בחשבון שאם המכה תהיה קצת יותר
מהגונה, אז גם עתיד מי יודע מה לא יהיה לכם.
עתיד. חכו. הנה זה בא. לא אל תחכו תהנו מהיום מהכאן והעכשיו וההווה.
זהו, נגמר. פספסתם. שאלות?
אשליות, זה כל מה שיש. תיעוד חלקי וחסר של הולוגרמות מעורפלות וכתב
מחוק. אינסוף של קלט מחמישה חושים ותת מודע אחד והכל נשמר ונמחק על פי אמות מידה
שרירותיות שמקורן בדחף לשרוד שהתפתח במשך מאות אלפי שנות אבולוציה (אם לעשות
לחסידי דארווין קצת נחת לא ראויה), וכמה עשרות שנים של התניה חברתית ושבירת לבבות
סדרתית.
כל מה שקרה וכל מה שהיה. הרגע נעלם ואיננו. ורק אם במקרה עברתי שם
בסביבה אז אולי ייוותר אחריו זכר או זכרון האם אפשר שמעט יותר מכך, אולי אבל כמעט
ששום דבר אחר. אלא שבעצם הכל אחר. מרגע אחד לשני, נכחד ונברא ומתחדש, מהר משהמחשבה
תופסת. התופת והפלא נעים יחד על ציר אחד ארוך שאם יש לו סוף אף איש לא יהיה לו עד
ואם יש לו התחלה אף אדם לא ראה זאת. טרם זמני וגם זמנכם נכבש המרחב, יבשות
ואוקיינוסים נחצים תוך בחירה בלתי אפשרית בין בקר לעוף של מחלקת תיירים למען השם.
כורים צוללים אל בטן האדמה לחלץ פחמן דחוס יותר או פחות כדי להטעין את האייפון או
לגרום לעוד אישה פתיה להאמין שמשהו באמת שורד לנצח. ומנגד אנשי עסקים עשירים יותר
משיש בכך טעם נוסקים עד לדממת המוות של החלל החיצון מבלי שיהיה בכך צורך, רק כדי
לראות. אבל אני יודע שעל ציר הזמן קורח והכורה שווה אינם אדונים הם מובלים יחד,
כצאן לטבח והלא כבר הסגרתי לאן?
האם באמת משנה כל כך מה יקרה בתווך, יתרה מכך האם הייתם קוראים ספר
שבו המשפט הראשון הוא "בסוף כולם מתים!?"
נו אז מה הטעם בכל זה? מה התכלית הנפלאה להכביר מילים ומעשים עד זרא ועצב.
כשמחוגי השעון הם משוטים בנהר הזמן הנע בהתמדה עיקשת ומתונה אל המפל והמפלה הבלתי
נמנעים. ובדרך, שואלים לאן אתה ולאן את? מהנהנים כיודעי דבר מלאי הבנה. והרי כולנו
נוסעים חבריםמי אל הכבשן ומי למעי התולעת. הגורל אחד, הגורל אחיד, כל קוראי הקלפים
ואלה שאוזן אלוהים כרויה להם האם הם יוכלו להציל אותי, אתכם או אפילו את עצמם
מלחדול?
לא, אין ישועה ואין רופא. הזמן לא מוחל לאיש על חייו, למעטים אף ימחל
על כבודם. מה הם תמצית ימי אדם? אם לא עמל וטורח. פה ושם פזורים רגעים דלים של
הפוגה וחסד. סוף סוף. האם לשם כך אנו חיים? האם אלו חיים? ומה זה משנה אם כל מה שנותיר
אחרינו, יהיה מעט יותר מעקבות רדודות בחול, מופקרות לרחמי הגלים והרוח? ומי נתן
דעתו אי פעם לאלה. מי הזיל דמעה שלא נמחתה על הלך שהלך?
שמעו לי, הקשיבו היטב. אני הייתי רבים. הייתי זחוחים, פוחזים,
יהירים וטיפשים עד בלי שיעור ומידה.
יכולתי למלא את השנים, יכולתי להתחשב בבא אחרי ולנקות מעט את הכיור עם מגבות הנייר
המשומשות. יכולתי לנסות להעמיק את עקבותיי. יכולתי אולי? אולי יכולתי. אבל לא
עשיתי. חשבתי שאני צעיר, חשבתי שיש עוד זמן, ועכשיו מאוחר מדי. לא מאוחר מדי?
אולי מאוחר מדי, אפילו סביר להניח... מה נשאר? מה אבד?
תקווה לאחרית אחרת שבסיסה רק בעובדה הזמנית בהחלט שעדיין לא חדלתי, בלי טובות
ממיני עובדי כוכבים ומזלות. עודני כאן. עד יתום וערירי לפלא שהוא נפש אחת בעולם. טרם
עצמתי עיניי לשמש הזורחת בחום, הרחק בחלל הקר ומדי לילה שבריר מיקום גדול משיהיה
זה סביר או נחוץ בוהק בנוגה כסוף רק בשביל שנאמר אוהו ראו נא את זה.
מי שלא אהיה, אהיה רק יצור של רגע והרף עין. אדם שהוא כאן עכשיו
וכבר איננו וכנראה שלעולם לא ישוב. סך נכבד של שום דבר בעצם, כל מה שיקר לי גזור
מצל ואור ירח. שום תוכן או חומר. כל מה שאני, וכל מי שאני עתיד להיות הוא רק שברי
מציאות נשכחת שנתחברו לכדי חלום. ובקרוב מאוד ובודאי מדי, הישן יקיץ ואני אגוז. כל
תקוותיי וגם סכום כל הפחדים כולם בנשימה שטוחה אחרונה כך בפעם
האחרונה תבוא ההקלה שכל כך בזתי לה ואחריה לא דבר, אולי רק שקיעה בין הפרת לחידקל.
עכשיו כבר השעה מאוחרת, צרצור צרצרים ממלא את הלילה, אוויר קר ונקי
מסתנן מבעד לרשת העדינה המכסה את החלון. עוד יום חלף מבלי שאתן את הדעת מספיק לכך
שרק מניין קצוב מאלה יש עוד, אלה ולא יותר. מניין קצוב ולא בכולם יעמוד לי כוחי,
לא בכולם דעתי תשמר איתנה. אבל בסוף היום הזה, עייף ורצוץ מחוסר מעש, אפשר שהותרתי
את העולם מעט מסודר ונקי יותר כך שלמי שאהיה מחר, שלמרות קווי דמיון מסויימים,
צלקות ותווי פנים, הוא לא בדיוק אני, ואני לא בדיוק הוא. הוא החוליה הבאה בשרשרת. אולי
בזכותי לו יהיה יותר זמן להקדיש... למה? לכל מה שירצה, שיהפוך את העולם על פיו או
ינוח על הספה עד שכבר יהיה עייף מזה. ולו רק שיהיה מאושר ושמח בחלקו הקטן והדל
יותר משעד היום הצליחו אלפי גרסאות אחרות שלי להיות.
בשבילי, אני בוחר להאמין שבשבילו אפשר ועדיין לא מאוחר מדי.
אפילו אם גם הוא רק חלום. אז שלפחות יהיה מתוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: