כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

מלבדי אין איש בבית,

והריקנות שבחוץ

אט אט מחלחלת פנימה

אין מילים לומר

אין גם מי שיקשיב עכשיו

והנפש נכספת אל הנאות קטנות של הווה בגפו 

וכל זאת לא דקה אפילו מאז ידעתי מאלה די והותר

עוד מחשבות ותהיות על שעמום ושעשוע

מאימת הראשון התעצב כל העולם

והשני

תמורת מעות מעט ובלא כל טורח

בכוחי לזמן כל מאווה לגרות בו את חושי 

למלוך כראות עיני על כל תאוותי

כמו רבים בסביבתי כמעט כולם

אך לי אין הקלה בזאת, 

זהו אסוני

פיתוי וחמדנות אויבי השפע והנוחות

גם גדוש עד לקצה ההכלה 

אין לי שובע אין בי נחת

אגם של מי מלח לא ירווה את הצמא

ובכל התענוג הזה אין לי עונג

הנחש לעד בולע את זנבו

ולעולם אינו נכלה

אתמול ישבתי לילה שלם ליד מדורה, עם שישה בני 10-11 צווחים עד שהשמש עלתה.

בדיחות, סיפורים, צחוקים, ריבים... מה לא?

הלכנו לישון באוהל, וקמנו אחרי שעתיים לפרק את המחנה...

היום, קצת אבל ממש קצת שינה, ביקורים אצל הסבתא, מסירת ילד אחד עייף מת לאמא אחת שבטוחה שאני מחזיר אותו עייף כל פעם בכוונת זדון כדי שהיא לא תהנה ממנו. איך עלתה עליי איך??? מה למה שארצה שהילדים יהנו מהחופש? למה שלא אכריח אותם לישון צהריים כי היום אמא באה? בקיצור, נו פנטזיה פרנואידית אחת או שתיים זה כבר קטן עליי אחרי תשע שנים ארוכות של כאלה.

אח"כ הלכנו לבחור בגדים, אני מתפתה כמו הנערות שפה, (20 זו נערה וכל חייכן תתגעגעו ליימים שבהן נחשבתן מאוד צעירות) להצתלם עם חולצת הדרדס בר מח שקניתי, בשביל פיג'מה? בטח פיג'מה!!! עאלק פיג'מה. אני מסוגל ללבוש אותה לארוחת ערב עם מלכת אנגליה בלי שום היסוס.

זה מצחיק כשאנשים סביבי רואים אותי במה שאני מכנה, "בגדי עבודה" מחויטים הם די לא מבינים למה אני לא עושה את זה תמיד. הרי אני כל כך נאה. לא חבל? לא... לא חבל. נח לי היום שאני יכול להתהלך בעורי שלי, חף מכל מוסכמה אופנתית. הכלל הוא הדבר הראשון עד החמישי שבראש המדף... יש לי בגדים שלא ראו אור יום שנים... למרות שביננו יש בי משהו שמתגעגע ללהיות חלק מן הפרוליטריון היצרני. להיות בפנסיה בגיל 35... השמרו במשאלותיכם. אני את שלי קיבלתי... מי ידע???

אבל קניתי למתבגרת ולקטנה מלא דברים נחמדים. ואז הבן השני התפרק מעייפות ונאלצנו לחוס על מדפי שאר חנויות הקניון (וגם על זיכויינו הרבים ממיני מתנות נדיבות אבל מה זה מחורבנות!!! שקיבלנו לרגל נישואינו).

בקיצור המתבגרת חוגגת על חזיות וחולצות חדשות כי לאמא יש בעל חדש...

חזרתי למצוא התקהלות של ילדים שרצתה להפיק סרט. אבל מה לעשות צריכים איזו יד מכוונת. לקחתי את המצלמה. רדפתי אחריהם ביימתי כמו שלא ביימתי מימיי!!!! ויצא משהו חביב, שכבר נערך ושולח.

ופתאום חשבתי על זה, במסגרת 24 שעות עשיתי יותר משהורים מסויימים (לא נגיד שלי לדוגמא) עשו במשך שנה... מעל ומעבר למינימום הנדרש. 

והאמת? 

למה? זה לא היה חיוני? לא נראה שהם כל כך מעריכים? למה?

פשוט הטבע שלי?

לא יודע לענות, הטבע שלי בעיקר רצה להניח את הראש ולישון לשכוח מכל צאצא גנטי או אחר ולישון.

נו טוב...

נשבע שלא אעשה את זה שוב...

כן אני יודע אבל למזלי אני לא דתי...

כשהבית בו חיינו מט לנפול, יצאנו אני ואת דרך הדלת, סבנו על עקבנו והבטנו כיצד התקרה קורסת על ראשם של הילדים.

אילו הקירות האלה היו מלבנים ובטון ולא היה התא המשפחתי המוכר והידוע, הייתי מקריב הכל, שלומי וחיי. כדי לנסות ולהציל ולו עוד דקה אחת מאושרם. אבל אלו היו הימים ואלה היו הנסיבות. כדי לתת להם סיכוי לחיים אחרים הייתי חייב לקחת מהם כל מה שידעו והאמינו בו.

זהו חורבן הבית, התסכול נקווה תחת היסודות, ולאט לאט הופך לשנאה מעכלת. עד שלבסוף לא נותר דבר מלבד חזות רעועה של מחסה המאיים על יושביו יותר משמגן עליהם.

משהו תמיד יהיה חסר ושונה. כמו רגל כרותה שעוד מרגישים בחסרונה וכאביה. במקום שבו טבעי שיהיה  דבר מה, הנפש מורדת, וממאנת לקבל את האבדן.

אבל האם חסר ושונה הוא לא תמיד לרעה... הנמק מתפשט בגוף אלוהים יודע שאני עד היום מחלים...

קלישאי משהו אבל כשאתה מגיע לתחתית הכיוון היחיד הוא למעלה.

עם האשמה הזו אני אחיה עד יומי האחרון, למרות שכל מה שאפשרי היה לעשות עשיתי, ניסיתי, האם הגעתי למקום שבו לא היתה ברירה אחרת? לא אחת טובה יותר...

בסוף עזבתי בשבילם לא בשבילי. לא עבור עצמי... האדם שחי איתם בבית ההוא כבר לא היה אני, הוא בקושי היה אדם. חיה בכלוב, שכל מטרתה היתה לשרוד עוד יום.

וכל יום הפך לארוך מקודמו...

פתאום שמתי לב שהימים עוברים מהר כל כך בזמן האחרון... מהר מדי.

אף פעם לא מרוצה!

כה אמרה בתאל...

וצר לי שאני ציני כבר ממרום שנותיי. וברמה גבוהה למדיי של ודאות יכול לדווח שזה לרוב רק אתה שעושה את זה לעצמך.