כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

"האם הוא האחד?" היא שאלה אותי, בעצם לא, לא ממש אותי. את הקלפים.

לפני שהסכמתי לפתוח עניתי, אין כזה דבר האחד. 

"בעלך לשעבר היה האחד? לא? אז למה התחתנת איתו ולמה עשית איתו ילדים? כי לא ידעת? בודאי שלא ידעת איך יכלת לדעת? מה יש פה לדעת? הוא שאל את הסכמת. טעות חייך ותשלמי עליה באופן כזה או אחר עד סופם.

וכשהכל כבר התערער ולא היתה אפילו אשליה של חיבה, לא הבנת שהוא לא האחד? הבנת... למה לא הלכת לחפש את האחד הזה שלך אז? מה היה פשוט יותר?

אבל נניח לזה, ונניח שיש אחד. 

מניין לך שהוא לא בפיליפינים? או חלילה מת בתאונה בדרך לקוטב? אולי הוא עוד לא נולד בכלל?

אין אחד. אין שום סיבה שיהיה אחד. את עצמך לא האחד של אף אחד.

יש לנו צורך באשליה של אחד, לחשוב שאנחנו לא מפסידים שום דבר, שיש שם מישהו שיבוא ויכפר על כל הקשרים שהיו ויכלו להיות ולא צלחו. יתקן הכל, ויגרום לנו להפסיק להרגיש את כל הספק הזה שמכרסם בנו עם כל שניה שחולפת.

המציאות היא שזה פשוט תלוי בנו, בעצמנו, במקום הרגשי, בשלב בחיים, במוכנות שלנו להתפשר ולקבל את האחר. האדם השני, הוא מקרי, משתנה. הדבר היחידי שייחודי לו הוא עיתוי מוצלח. יותר או פחות...

היא חתכה את החפיסה, אספתי את הקלפים, פתחתי את הקלף הראשון. 

THE TOWER

המגדל,

הרמתי את העיניים מהקלף ואמרתי:

"הוא לא האחד..."

נראה שלמרות גילי הלא מאוד מתקדם, בכל זאת מרבית מתהילתי היא נחלת העבר, אין לי תקווה רבה מדי לבאות. המציאות מכתיבה את התנאים, והיקום אינו יודע פשרה. מילא, מי אני שאבוא בטרוניה. קטונתי לצורך כך.

מילא, לא יבוא מכך מזור, השמיים אטומים לתחינת האדם, מדי פעם פשוט טרחת לבקש בדיוק כשהכוכבים הסתדרו למקומם הראוי מאליהם. אני לא כלום, אין לי חשיבות משמעות או תכלית. לו הייתי אני יושב במרומים לא הייתי משית לבי לשכמותי.

 מעולם לא ידעתי תקווה מהי, לא ייחלתי מעודי לדבר, לעיתים פעלתי לקיימו. לעיתים קרובות יותר, חלפו דקות או ימים והוא נראה חשוב ונחוץ הרבה פחות מאשר בתחילה, אז הנחתי לעניין, והמתנתי בשקט מחריד משלווה, למשהו חדש ואחר, שאורו לא יועם בקלות שכזו.

הוא מעולם לא בא, ואני עייפתי מלהמתין.

אהבתי היטב מהרוב, נתתי מדמי ובשרי למען האחר. ללא ציפיה לתמורה ולעיתים קרובות מדי זו אכן לא באה. לא נרפה לבי, ולא חדלתי מן האהבה. בזאת לפחות יכול אני להתנחם.

הייתי מעדיף להתנחם בזרועות וחום גוף.

אבל הכוכבים לא מסתדרים כך הלילה. ואולי לא יסתדרו כך לעולם...

למרות אוויר הלילה הקר והנקי, למרות השקט והשלווה. כל הילדים בבית, היום היה ארוך גדוש ועדיין. יש תחושה בלתי מוסברת של חלל במקום שאמור להיות מלא. כמו שהטבע מתעב ריק, כך גם אני. אפילו עכשיו בשעות הקטנות האלה. אני דוחה מכל וכל את המציאות הפשוטה שאני יחידי עוד ער והולם בשקט על המקלדת ערגה ודווי למקומות אחרים של הכרה והוויה.

אין לי למה לצפות בעצם במציאות הזו, אני לא זקוק לקלפים כדי לראות עד כמה השביל שנפרש לרגליי קבוע ובלתי מתפשר.

רק אסון יכול לשנות משהו עכשיו, ומי יאחל לעצמו מפח נפש?

בשיטוט חסר תוכלת מבלוג לבלוג, הבדידות זועקת מתוך המילים. 

ראו אותי, שמעו אותי.

הושיענה.

וכמעט כל הקולות מתעוותים באימה בשניה שמתקרבים מדי...

כמה טפשים בראת בעולמך ריבונו של עולם, כאשר מגישים להם את תאוות נפשם הם דוחים אותה בשאת נפש, רק כי לא הגיעה מידך הפתוחה שלך...

הלילה שוב חלמתי על יעל. לא נראה כדבר בעל משמעות רבה מדי או אפילו ערך. ואשתי למרות שכמדומני שבמציאות הן מעולם לא נפגשו, אשתי היא ואנוכי ישבנו וצחקנו על עניין כזה או אחר. בשלב כלשהו בחלום אמרתי לשתיהן שיש להן המון במשותף, זה כל כך לא נכון. הדבר היחיד שמשותף לשתיהן הוא אני, בתקופות שונות. ויש שיאמרו ובצדק שאין מדובר באותו אדם.

בשלב מאוחר יותר אני ויעל יחד, אני בתוכה, היא גוהרת עליי ומביטה בי כשפניה מביעים שילוב של תענוג ואקסטזה, מראה שחסר לי כל כך...

יעל ואני היינו זוג אוהבים, נאהבים בעצם, אי אז בימי הדמדומים הלא מאוד רחוקים של מערכות הנישואין הקודמות והכושלות שלה ושלי.

רומן משרדי על כל המשתמע מכך, זיונים חטופים במשרד בסוף היום, או במהלך הפשקת הצהריים, במכונית אחרי העבודה, בבתים כשבני הזוג לא היו. בעצם מתי שרק היה אפשרי. כמה הייתי זקוק לה באותם ימים. צורך שכמוהו לא ידעתי לפני כן ואולי גם לא אדע.

בדיעבד איזה אומץ היה לשנינו, אולי אומץ אינה המילה הראויה אולי תעוזה תתאים יותר. אני נזכר בערב אחד, אני והיא על המרפסת שלה אחרי ארוחת ערב, בעלה נרדם בסלון והילדים יצאו כולם לטייל. מן החלון הבטנו פנימה אל תוך הבית על בעלה השרוע בתנומה ותוך כדי כך הידיים הלכו לכל מקום אסור, הלשונות התחככו זו בזו, ומכאן לשם נשכבנו על איזה מזרן כשאנחנו חשופים רק בחלקים היותר מהותיים למעשה אמרתי לה לא לחכות והיא גמרה כמעט מיד, אני גמרתי עליה מעט אח"כ.  דקות ספורות מאוחר יותר הבת הגדולה שלה הגיעה ומצאה אותנו שם, כזוג שיות תמימות יושבים ומקשקשים על דא ועל הא כמו אין בכך ולא כלום. כמה מקרים אחרים עוד היו, הראש מלא בזכרונות שמנפחים את זכרותי וממלאים את לבי ערגה.

במחשבה עמוקה לאחור לא היה זה אומץ וגם לא תעוזה. לא הרהבנו עוז לגעת, למעשה המגע היה בלתי נמנע, לא יכולנו להכיל את התשוקה זה לזו והיא היתה מתפרצת כמעט באלימות חייתית מבלי לחשוב או להתחשב בנסיבות.

הפעם האחרונה שלנו יחד היתה בבית מלון בצ'כיה. אני כבר הייתי גרוש, בראשיתה של מערכת יחסים, כמה שהיא כעסה עליי. בצדק? אולי... כן אולי בצדק. היא הרגשיה זנוחה ונבגדת. אבל לא יכולתי להמתין עוד, לא יכולתי לחיות יותר בין מפגשים, חטופים. עדיין, כמה חיפשתי את קרבתה וחברתה. היא מצדה ברחה ממני כממצורע, בכל הזדמנות דרך ואופן היא דאגה שלא נהיה לבד. התנהלות שהסתיימה בויכוח הרסני. התפייסות רגועה ופרידה חסרת אירועים. ואז היא התקשרה. היא לא אמרה הרבה יותר מבוא אליי. היה לה איזה הסבר הגיוני, אבל בוא אליי היה מספיק לי בהחלט! באתי.

אמרתי לה פעם שלעולם לא אומר לה לא, לא משנה עם מי אהיה ולא משנה מתי תגיד. יש סיכוי יותר מסביר שעד היום אעמוד מאחורי המילים האלה. באתי אליה, היא קראה לי אהובי ואני נכוויתי באושר לשמוע אותה קוראת לי כך שוב אחרי הכל. זה היה נפלא. כשהמחשבה נוטה לזכרונות המתוקים מאותו הלילה אני עדיין נפעם, מה שהיה בבוקר שאחרי עדיין גורם לנשימתי להעתק מגרוני. איזה לילה, איזה בוקר. כמה רציתי שהשעות ההן לא יגמרו לעולם, רציתי אבל ידעתי שמוכרח... ידעתי... איך יכולתי שלא לדעת.

עד היום נהיר לי שלא היה לנו עתיד כזוג. כמה שציער אותי להודות בזה אז, ואולי אפילו היום. כנאהבים היינו מושלמים יחד. אבל מעבר לכך ראינו את העולם באור אחר מדי מכדי שנוכל לקיים שגרה נעימה לשנינו, באותם ימים היינו שנינו אנשים קשים. המקום היחידי שבו היינו מתרככים זה מול זו היה בין הסדינים, או מעליהם, או בעמידה בשדה, או בכל דרך אפשרית.

כאשר היה צריך לגדל ילדים, לדאוג לפרנסה, משק הבית וכיו"ב. אינני יודע אם היינו מצליחים להכיל זה את זו. היינו שונים בתכלית, מכאן הספק...

אבל עדיין הגיעה לה הזדמנות, הגיעה לנו הזדמנות. אז שאלתי אותה, "תגידי לי כמה זמן עד שאת עוזבת אותו? תני לי תאריך, עוד שנה שנתיים חמש, אני לא יכול לחכות בלי לדעת עד מתי..." אבל היא לא יכלה לתת לי תשובה, ואני באמת שלא יכולתי יותר לחכות. חיכיתי כל כך הרבה זמן, שנים בעצם.

האם אני מצטער על כך שלא חיכיתי. לא יכול לומר שכן. אני כן יכול לומר שאני מצטער שזה נגמר. למה זה היה צריך להגמר? עד היום לא ברור לי, לא באמת. הרי זה היה כל כך נפלא בשביל מה שזה היה. למה כל מערכת יחסים צריכה להסתכם בהכל או כלום. היינו כל כך טובים האחד לשניה. ואם כבר, הרי הנחתי תמיד שמתישהו החלק הפיסי יגמר. למה? אלוהים יודע למה? זה לא משהו שאני או היא נחווה עוד פעמים רבות בימי חיינו עם מישהו אחר. אז למה לתת לזה להגמר? טעם החיים, חלק נפלא מהקיום. זה היה מעל למשיכה פיסית, מעל לזיונים וצורך בסיפוק מיני. היא היתה מבוגרת ממני ב9 שנים. וזה פשוט לא נרשם אצלי בשום מקום, הגוף שלה גרם לי עונג עצום. אם היא היתה מאופרת, מה היא לבשה או איך שהסתפרה, כלום לא שינה לי, כך או אחרת, לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים.

היא חוותה איתי לראשונה מין אנאלי, "זה שלך" היא אמרה לי אז, "זה משהו בי שהוא רק שלך." לא התחייבתי כמוה אבל מאז, חוץ ממנה. לא עשיתי את זה עם אף אחת אחרת, אפילו לא רציתי. גם משהו בי היה רק שלה.

היא אהבה את איך שאני מלקק אותה, ואלוהים אני אהבתי לעשות את זה. מאז אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שעשיתי את זה לאחרת. למה? אולי בכל פעם זה מעורר איזה געגוע עמוק, לאופן המופלא שבו הגוף שלה הגיב. היא היתה פוצעת את שפתיי באקסטזה ואני הייתי מתענג מהכאב והתחושה.

כל זה ועוד, ועדיין קיוויתי והאמנתי שגם כשהיום הזה יגיע, היום שבו הידיים שלי לא יהיו רצויות יותר על גופה, הלשון בין רגליה, והאיבר עמוק בתוכה. היא עדיין תשאר חלק גדול וחשוב מחיי.

כל מערכת יחסים היא פשרה. שלא יהיה ספק. לא על כל דבר אפשר להתפשר וגם על מה שאפשר לא בטוח שלאורך זמן ושנים. אף אדם לא מספיק באופן מלא לאחר, אני מבין זאת עכשיו, זה פשוט לא עובד ככה. "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?!?" נו באמת, הם מתו מזמן, והם רבו, ונאפו, ובכו עד שאחד מהם יצא מהחיים של השני, וזה שנותר כאב את לכתו של האחר עד יום מותו שלו למרות הכל... ככה בנוי העולם, או יותר נכון כך בנוי האדם.

צר לי יותר מהכל על הטון הצורם שבו הכל הסתיים, שני אנשים קשים וגאים וטפשים, שלא ידעו להעריך איזו מתנה הם היוו זה לזו. וזהו, הכל אבד, הוכתם. כל הרגש, התשוקה העונג. הכל התמסמס לו באיווחה מטופשת ומיותרת של כעס רגעי ועלבון. לעיתים קרובות אני מאשים אחרים בכך שהם לא מסוגלים להיות מבוגרים לגבי חייהם, לעיתים, כך נראה, כל הפוסל במומו פוסל. והרי מה? לי היתה כוונה רעה או נטיית זדון? היא הניחה זאת לגביי? ניסוח לא הולם, עיתוי גרוע. ובמחי יד. אפילו הזכרון מתוק פחות.

וכמה שאהבתי אותה, כמות שהיא, בודאי שאהבתי אותה. למי יכול להיות בכך אפילו ספק? אבל לא יכולתי לתת לה מה שהיא רצתה, והיתה צריכה מעבר לאהבה. גם היא לא יכלה לספק עבורי עוד הרבה צרכים וחסכים באותה העת. ואולי זו היתה רק העת והתקופה. אולי מי שאנחנו היום היו אחרת. מי ידע...

אז זו היתה יעל וזה היה אני. וכמה שהיא חסרה לי, אני יודע שיש לה גבר חדש בחייה, והוא יודע מי אני ומה אני ולא ממש מחבב את עצם קיומי. אז אפילו טעם להתנצל על הטוניםן הצורמים וכל האי הבנות נראה שאין ממש. האמת, עדיין אכפת לי ממנה יותר מדי מכדי להעז לקלקל לה את מה שיש לה שם. אני רק מקווה שטוב לה, באמת. ושמדי פעם גם היא זוכרת אותי לטובה ולא רק מתוך המקום הנוקשה שבו נולד הקשר ביננו או התסכול שהביא עליו את סיומו הלא מאוד הוגן, או הגיוני...

לא שרד הרבה אם בכלל מאשליית הקיום הנצחי. אני יותר חד פעמי ממזלג פלסטיק.

בהתחשב בכך שאין לי כל ספק שאם קיים בורא עולם, אז הוא רואה את העולם ביותר צבעים משחור ולבן.

מה הטעם בכללי ההגינות והמוסר? מה הטעם? אם בסוף אין איזו חשבונית קוסמית, היית טוב, חרוז ימינה, היית רע חרוז שמאלה.

למה לא פשוט ללכת עם הדחף והרצון? למה? כדי להתחשב ברגשות של נרות ברוח? 

איזהו גיבור הכובש את יצרו?

האם לא אמיץ יותר להכנע ולהתמסר ליצר? אחרי שנים של התניה, מקלות וגזרים. להוריד את המתיג והרסן ופשוט להרגיש בסדר עם מי שאתה ואיך שברא אותך הטבע?

לא רע ולא טוב, 

רק ישנו.