כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ויהי בחצי הליל...

אי שם תן יילל בשקע שבין הר אחד להר שני, למי הוא קורא שאלתי את עצמי? מי חסר לו שם בין שיחי הסירה לעצי האלון? האם הוא יודע געגוע הוספתי לדרוש בדבר שאין בו צורך או תועלת. מה בין תן זה לתן אחר? הראשון והאחרון ובינם כולם אינם נבדלים בדבר בעצם. כל תכלית קיומם הלא מאוד ארוך הוא למצוא די טרף כדי לשרוד עוד יום אחד ועוד לילה, ולהמנע מלהפוך לטרף בעצמם תחת גלגלי מכונית שנוסעת מהר מדי רק כדי לחזור בסוף למקום מוצאה. גולת הכותרת של הקיום הזה שראשיתו ואחריתו מאבק וכורח מגיעה אם וכאשר התן זוכה להעמיד צאצאים, שלא יזכו לדבר אלא לחלוק את אותו גורל פשוט, מעיק וחסר יומרות. שהיה מנת חלקם של הוריהם למן יומם הראשון עלי אדמות ויהיה כזה עד ליומם האחרון.

לתן אין דבר נעלה מכך, אין שאיפה גדולה מזה, אין תפקיד ואין ייעוד נעלים יותר. 

אז מה הוא מיילל שם? מה הוא כבר רוצה?

ואז לאונרד אמר לי להעמיד פני טיפש ורק לומר שחיכיתי לנס שיבוא, איזה חליל וגיטרה נמוגו שם לכלום אבל אלו היו המילים האחרונות. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לצאת החוצה אל הרחוב הריק והחשוך ובכל גרוני ליילל ערגה נוקבת.

אל מי? אל מישהו אחר אבל בדיוק כמוני.

בדיוק אותו דבר.

אני לא מחשיב את עצמי כאיש נחמד מדי... אני גם לא מתיימר להיות כזה מול אחרים. יש צדדים לאישיותי שבוא נאמר, לא הייתי רוצה למצוא את עצמי לבדי מולם בסמטה חשוכה. ככה זה, החיים לא לימדו אותי להיות אדם קל, עשבים מרים, מרעילים את הנפש.

אם יש לי יתרון כלשהו מול אחרים. אולי רק זה? אני מאמין שאני לפחות מודע לכך שאני סך חוויותיי ולא איזו דמות הרואית שאיכשהו הצליחה להתגבר על הנורא והאפל תוך אמונה בדרך הצדק והיושר ודבקות בעקרונות או אידיאלים שבאמת נתקלתי בהם רק בסרטים של דיסני.

אז אני משתדל... למען השם כמה אני משתדל.

אשתי לשעבר מאשימה אותי (בפני ילדיי) שוב ושוב שאני אדם רע, זדוני ומרושע. אז כמו שאמרתי אני לא מתיימר לומר שאני אדם נחמד מדי... אבל רע?!?

אני אחסוך לכם את כל הפרטים, זו סך הכל קנאה.

היה לה חבר שנתיים, היא גילתה שאני מתעתד להנשא בשנית, לא עבר יום והיא מייד הציגה בפני הבחור שאלה מהותית ומאוד עקרונית...

יחסיינו לאן?

לזה הנ"ל השיב... מה רע פה?

מיותר לציין שהוא היסטוריה. 

לא צלחה לה דרכה... ואילו אני, אין לי מה להלין על גורלי. בשנים האחרונות רובו שפר עליי, ומנת חלקי רווחה. שלה, לאו דווקא... אלא שאני תמה. מה גורם לה להשוות את פרוסת העוגה שלה למנה שלי? מה לי ולה? מה הקשר? לא יותר מאיזה סנטימנט ישן ועבש שלא נותר בו די כדי להרטיב את הגרון בקללה עסיסית.

צרות עין, לא יותר. 

ועכשיו הילדים שלי שם, לשבוע... והילדים האחרים שלי בשם אחר. לאותו השבוע. וכולם חסרים לי עד כאב ואימה. הצער גואה בעיניי.

השקט הזה בבית...

כמה פעמים פנו אליי מני אלה ומני אחרים ואמרו הלוואי עלינו איזה סופ"ש בלי הילדים. אני רק מגחך ואומר שסופ"ש פעם ב... זה באמת נחמד. אבל כל סופ"ש שני זה אולי קצת יותר מדי. זה יותר מזה, למעשה הגישה אל הילדים נמנעת במקום כלשהו. אתה מנותק מהם. יש מחסום שכמעט ובלתי אפשרי לעבור.

אז אולי אני לא איש נחמד. אבל אין בי רוע או זדון. אני לא מאחל לאף אחד רע. לא משנה כמה הוא ראוי לזה.

כל מה שמשנה לי עכשיו זה שהילדים כולם יחזרו כבר הביתה ויפריעו לשקט הזה הכל כך נח ועם זה כל כך לא נעים...