כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

לסבא "פאפי" שמעון היה ספסל קבוע במרכז המסחרי רסקו יחד עם שאר חברי הפרלמנט של השכונה הדרומית. בחליפות שני חלקים בגוונים עמוקים יותר או פחות של כחול סבא בכובע פדורה אפור עם סרט שחור, והשאר בכיפות סרוגות גדולות וברטים. עדת זקנים, חסרי מעש ותועלת שאין להם איך לכלות את זמנם אלא בישיבה לצד מדרכה הומה. אדישים לעוברים והשבים כשהםמתווכחים בלי להט אך בקולות רועמים, על כל דבר שבעולם בערבוב גרוני של ערבית, צרפתית ועברית.

היו ימים שכולם היו מתכנסים באחד משני מועדוני הלילה של סבא בעיר העתיקה, אבל הימים האלה כבר אז היו זכרון רחוק ולא סביר, מועדוני לילה בצפת החרדה? אללה יוסטור! היו ימים ועכשיו הם אינם, נותר מהם רק קומקום אלומיניום ישן מלא בכדורי ביליארד שהיה תלוי במחסן יחד עם שרשראות של שום יבש ותמונה של סבא מנגן בעוד, כשאת פניו מעטר שפם צ'רלס צ'פלין ששרד הרבה אחרי שהיטלר הוציא את התגלחת המסויימת הזו מהאופנה.

המסלול הקבוע שלי מבית הספר לדירה שלנו עבר ליד הספסל הקבוע של סבא, במרבית הימים, הייתי נמנע מלעבור שם למרות עיקוף מוגזם שהיה קשה לי לתרץ בפני עצמי אבל בד"כ הצלחתי איכשהו. באותו היום לא מצאתי תירוץ ועד אותו היום לא באמת הבנתי למה אני נמנע.

"שלום סבא" אמרתי וקרבתי את לחיי לטקס הנשיקה הכפולה המסורתי, הוא נתן לי אחת חטופה על הלחי, ולחש לי בשקט "לא סריך, לך ישר בבית". לא הבנתי את זה אז אבל היום אני יודע שהוא פחד מהחברים שיחמיאו לו על הנכד ויעשו לו עין.

אני מניח שהייתי אמור להיעלב, אבל בעיקר הרגשתי הקלה, הנה התמוססה כל האשמה שלוותה להימנעות הכאילו לא מכוונת שלי מהפגישה היומית הזו עם אדם שהיה סבי, אבי אבי, אבל שני המשפטים הנזכרים לעיל מהווים תיעוד מדויק של השיחה המפורטת והארוכה ביותר שניהלנו עד אז ומאותו היום. התוודעתי אליו באמת רק לאחר שהוא נפטר באותה השנה.

לא ראיתי אותו כמעט במשך כמה חודשים עד ש"פאפי" אושפז באמצע אוגוסט לביקור חטוף לצד מיטת חוליו. הוא שוחרר ולקה בהתקף לב על מפתן ביתו. אבי ניסה להחיותו עד שהאמבלונס הגיע, אך ללא תועלת. הוא מת לאבא שלי בידים, לא שראו מזה משהו עליו, שעתיים לאחר מכן כשראיתי אותו הוא כבר היה קר רוח לחלוטין, ואולי פשוט, כהרגלו, קר. ילדות קשה במעברה חוויות של עוני, רעב ועבריינות קלה עשתה אותו אדם קשה, אבא קשה, וכנראה שגם בן לא קל...

פאפי נפטר כשאני הייתי בן 12 והוא היה בן 67. נפלה עטרת ראשנו, שמעון בן שפט הלוי איננו עוד. בצוואה הורה שאף אחד מצאצאיו לא ישתתף במסע ההלוויה אי לאיזו מסורת הנוגעת לייחוסנו המשפחתי וחכמת הקבלה. אין מלינים את המת, אבל משום מה את גופתו שמרו בחדר השינה שפונה מרהיטיו ובמקומם הוכנסו מאווררים וקערות מטבח וכביסה שמולאו בקוביות קרח ורוקנו ממים וחוזר חלילה במהלך לילה שלם. לא ראוי לגופת בן שפט הלוי האחרון להצטנן עם בני תמותה רגילים במקררי בית החולים.

כמה נורא היה לדעת שיש גופה בחדר הסמוך, הגופה של סבא. מי ידע אז בכלל שאנשים באמת מתים, כלומר ידענו אבל לא באמת האמנו. חשבנו שזה משהו שקורה רק בתנ"ך או לגויים וכאלה שאוכלים בשר חזיר. חזרנו לדירה שלנו לישון, ולקח לי שעות ארוכות להרדם, תהיתי איך סבתא ישנה, בחדר אחר בבית, במיטה אחרת, כשבעלה מתקרר לו בחדרם על אלונקה. אני זוכר שקמתי לשתות מים, אבא שלי ישב על כסא ליד השולחן בחושך ועישן. לא העזתי לדבר איתו, והוא לא אמר לי אף מילה.

יש משהו נכון במנהג השבעה היהודי, מניין הימים לא חשוב, אבל עצם ההתכנסות סביב המאורע מקרבת ומחזקת את הלבבות. למעשה השבוע הזה זכור לי כאחד מחוויות הילדות המאושרות ביותר שלי, מליון אנשים, בני הדודים, ארוחות ומשחקים. כבר אז החלטתי שאשתדל למות בזמן החופש הגדול לטובת נכדיי לכשיהיו. מותו של סבי עשה טוב לא רק לי מסתבר. לא חושב שראיתי את אבי ממש צוחק לפני כן. האחים והבנים של סבא ישבו יחד בחדר שבו שיכנו את הגופה, בין גל מנחמים אחד לשני הפליגו כולם בזיכרונות וסיפורים ואיתם גם אבא שלי, אבא שלי מדבר, צוחק, מחייך. מי היה מאמין?

נוכחותו של אבי לא היתה תכופה מדי בחיינו, בתום משמרות של 16 ו 24 שעות היה מגיע הביתה ומיד הולך לישון. כשקם היה מעשן בשרשרת ושותק. הוא היה רודן טבעי והבית סר למרותו בלי מילים ואם כבר היה לו מה לומר זה לא היה משהו שהיה נעים מדי לשמוע.

והנה הוא פה עצמו, לא תאום ולא כפיל, מדבר, ולא מטיף, מקשיב ולא מבקר. כמו זכרון עמום מיום ההולדת השלישי שלי, החיבוק הראשון שאני זוכר שקבלתי ממנו, ראשון וגם אחרון. מי ידע ?מי היה מאמין? אני האמנתי, האמנתי בקנאות וזו היתה מפלתי.

השבעה נגמרה, החופש נגמר, החיים חזרו למסלולם בלי קושי גדול במיוחד כי בעצם הם לא באמת הופרעו עד כדי כך, לחברי הפרלמנט היה קצת יותר מקום להתרווח על הספסל שלהם ולי היה אמור להיות קל יותר לחזור לבית אבי בסוף הלימודים עם השינוי שהחיל בו מותו של סבי בעל אמונות תפלות. אבל זה לא היה קל. אפילו לא קצת, בסוף השבעה אבא חזר לשתיקותיו המעושנות שהופרעו רק בהרצאות מפוררות נפש על כל טעות ותקלה קלות ככל שלא יהיו. 

למעשה היה הרבה יותר קשה. זה דבר אחד לרצות משהו שאין ואי אפשר ואחר לגמרי כשראית במו עינייך שהוא אפשרי. כמה רגעים היו לאורך השנים בהם הייתי צריך אבא שאפשר גם לדבר איתו, או לצחוק איתו. כמה פעמים הצטערתי שסבא שלי יכל למות רק פעם אחת.ang

החיים הטובים, שפע, יש הכל מכל וכל. אין שום בעיה אין אף צורך לא ממולא, שום דבר לא חסר באמת.

נשמע טוב לא? ניצחון מלא בכל החזיתות. 

אבל תגידו לי כמה אפשר לנוח על זרי הדפנה? הייתם חושבים שלנצח, לא אי אפשר, לא קרוב, אולי ימים. אולי...

אתם מבינים כשיש הכל אין בשביל מה לחיות. אין לאן לשאוף ואדם שעומד במקום מה הטעם בו? בבסיס אנחנו כלים, מכשירים מתוחכמים מעבר לכל הגדרה. אבל עיין רק כלים, וכלי שאין בו שימוש מחליד, קהה, נשכח. מת...

אני רוצה שיהיה מעניין, עדיף מעניין מטוב, כמה מהזכרונות היותר מהותיים שלי הם אוסף טרגדיות בקני מידה שונים.

אפילו שיש לי הכל, חסר לי. חסר לי רעב קטן בבטן למשהו שתמיד רציתי. חסר לי לעשות כמה דברים שאני יודע שאני לא אמור. חסר לי אלמנט של אי ודאות...

אני יודע שאני הולך למות יום אחד, ורגע לפני כן אני מעדיף להתחרט על דברים שכן עשיתי מאשר על כאלה שלא...

אני כמעט מתפתה להציע פה כמה דברים לא הולמים, לא ראויים אבל מהנים למדיי. עם זאת בהתחשב בכך שמרבית קוראיי הן ילדות אנורקסיות נוחות להתרשם נמנע.

What is the use of great potential without purpose, what good is capability without the desire to act?

Imagine if you would.

As the passing of hours accumulates into the days of your life, you find that all that you are all that you have done was without one single true ambition; there was not one desired outcome for all that trouble and bother.

This state, as simple as it may seem is almost incomprehensible to you I know. You who have dreams, desires, ambitions, you who strive, you succeed and you fail, but you are defined, you have purpose.

It is worst now than it ever was before, all is lost, even my dream to one day have a dream is no more. I no longer possess the meager ambition to one day awaken a man who knows he has function. How I wish I could simply float as a mindless leaf upon the great indifferent waters of life. Let the currents guide me to my destiny. Let great fortune, mediocrity or miserable demise come. I shall embrace it.  But alas I cannot, I am no mindless object, nor am I light enough to be content to have the wind pilot my course. I cannot swim, even on the calmest of days I sink like a stone if I do not struggle, and for what reason need I suffer so?

To understand this is to know my plight, my torment. Be thankful my seemingly unimpressive circumstances are not yours to endure…

Be thankful that you maintain an illusion of importance. It is a drug of life, the lack of which poisons the soul.

את האי הזמנה לאלמ"ר (ארוע ללא מטרות רווח) שלחנו ליותר ממאתיים לא מוזמנים. האי הוא לא מלשון האות האנגלית אי, האי האלקטרונית של המיילים והמסרונים. האי הזה היה אי עברי, שורשי, אחד משלנו, מהתנועה. אי מלשון אין, אין אתם לא מוזמנים. זה מה יש תתמודדו! בראש העמוד בצד ימין רשמנו יפה "בס"ד" כמיטב המסורת וממול בצד שמאל רשמנו "בס"ד השני" כי זו כבר פעם שניה ששמיא נותנים חסות לארוע שלנו אז רצינו לוודא שהם יהיו מרוצים. בהמשך כתבנו יפה את שם הכלה, ושם החתן ובהתחשב בנסיבות חשבנו שהפעם יהיה יותר הולם לרשום את ילדי במקום הורי בתור הלא מזמיני משנה.  

"אנחנו שמחים לא להזמין אתכם לחתונה שלנו. כמעט כמו שאתם שמחים להיות לא מוזמנים." רשמנו בחדווה. ובואו נודה, כשעברנו על הרשימה המשותפת, היה קל לראות שכמו בהרבה דברים בחיים, גם הלא מוזמנים שאז עוד היו מוזמנים בפוטנציה, מתחלקים לשתי קבוצות. כאלה שהיו בחתונה הראשונה שלי, וכאלה שהיו בחתונה הראשונה שלה. אני הצעתי לעשות הנחה למי שכבר היה בחתונה ראשונה כלשהי שבה אני והיא היינו המתחתנים ובעיני רוחי כבר ראיתי איך אני רושם באדום בוהק "50% הנחה על קבבוני טלה לחברי המועדון ומצטרפים חדשים" ואז ההכרה הכתה בי. בצעירותי לפני הרבה אלפי שקלים באמת ובתמים שממש לא האמנתי שאפשר להנשא כדת וכדין בלי דג סלמון אפוי שלם על מצע חסה ערבית ורוטב שהכי מדויק לתאר כלבן, ופינת רוסטביף עם רוסי נמוך ומזיע שגורם לקילו סינטה להספיק למאתיים איש. באמת שהאמנתי שאי אפשר בלי עמדת מוקפצים, פינת נקניקים, דגים מלוחים ובר משקאות חופשי עם שני סוגי בירה מהחבית ופינה קולדה לכל הדודות שבאות לכל החתונות עם אותה השמלה שיצאה מהאופנה יחד עם הגרמנים מפולין.

למה קיבינימט שאני אעשה את זה לעצמי שוב??? כאילו אל תבינו לא נכון, הנישואין הראשונים היו מחורבנים בקנה מידה תנכ"י, כלומר בשיא הרצינות, יש מגילה גנוזה בכד חימר איפשהו במערה שמתארת את הטרגדיה הבלתי מתפשרת שהיתה חיי במשך תשע השנים שהפארסה הזו נמשכה. אבל החתונה? החתונה היתה אחלה. משני הרוסים שניגנו כינור וצ'לו בכניסה, עד לדיג'יי רובי זובי או מה שלא היה שמו שלא נתן לשיר אחד מזדיין לעבור בלי הערה טרחנית כלשהי על מצבה המקפיץ של רחבת הריקודים. ועוד הוסיף והתעקש להביא איתו שתי רקדניות ברזילאיות חינם על חשבונו למרות שממש, ממש ביקשנו שישאיר אותן בבית עם הסבתא או בייביסיטר או רוצח סדרתי. רק שלא יביא אותן לחתונה שלנו. מה יש? רצינו מעגל תופים בטוב טעם ועם הרקדניות זה כבר היה טו-מאץ'.

עם ההכרה הזו 200 המוזמנים הפכו להם ללא מוזמנים, וההזמנה היתה לאי הזמנה וככה יצא שכבר לא היה צריך את כל הרוסים עם הרוסטביף, הכינור והצ'לו שלהם, ולא את דיג'יי זובי בובי, עם הרקדניות הברזילאיות שלו (שגם הן היו רוסיות למדיי כנראה). זה היה נחמד בסך הכל לזמנו, אבל זה הספיק. הספיק בהחלט. הבעיה היחידה עם זה היתה שעכשיו שהחתונה שלנו נהיתה פתאום עלינו. אנשי תעשיית המתחתנים לא לחצו לסגור תאריך, אז לא סגרנו. אולי לא היינו סוגרים עד עצם היום הזה, אבל אז הגיעו חמש עשרה השניות שבהן אברהם לייב פדר, אבי, העביר לאח בבית החולים את האייפון שלו ובזמן שאותו אח הרים את המכשיר לאוזנו, ניצל אבי רגע אחד קריטי של בלבול וחוסר שימת לב כדי לקפוץ על השולחן, לעקוף את העובדת הסוציאלית ההמומה שישבה מאחורי השולחן, לטפס בזריזות אל ארון התיקים, להשתחל דרך החלון הקטנטן שפנה אל החצר הפנימית בבית החולים כרמל, לעלות על מדף הבטון שמחוץ לחלון, לקפוץ, להתרסק על הגרנולית ולמות מוות מוקדם וטפשי.    

בכל סיפור טוב מישהו צריך למות. אז בסיפור הזה זה אבי, אבי מהחבר'ה, אבי מהתיכון. אבי שעדיין חי עם אמו ניצולת השואה שזרקה מביתה כל אחד מאיתנו בלי סיבה מיוחדת בהזדמנות כזו או אחרת. אבי הבן יחיד שלה שהלך והשאיר אותה לבד בעולם, אבי שאכל קרעפלך קרים שלוש פעמים ביום ואת כל השאריות של כולם במסעדה ועדיין נשאר רזה כמו שלד. אבי שקנה כל גדג'ט והמצאה טכנולוגית שאפשר להעלות על הדעת רק כדי לתת לה להעלות אבק בערמות של מתכת, פלסטיק וסיליקון על רצפת חדרו שאיש לא ראה כבר שנים. אבי שהיה בין המעטים ברשימת המוזמנים ולא האי מוזמנים, אחד מבין שני מוזמנים שלא הגיעו והמוזמן היחיד שהיתה לו סיבה ממש טובה.

אני אחסוך לכם את המה והלמה, גם כי אין מערבים אבל בשמחה אבל בעיקר כי אין לי ממש מושג. כמה ימים אחרי הלוויה נסעתי עם עוד שלושה חברים לבית החולים כרמל, תפסנו את העובדת הסוציאלית נועלת את המשרד. היא הסכימה לקבל אותנו למרות שלא היינו משפחה, רק חברים. המשפחה לא באה, לא היתה הרבה משפחה שיכלה לבוא. לאביו בן התשעים לקח יותר מעשר דקות כדי להגיע אל דלת ביתו ולאמו לא היה ממש אכפת. בעצם גם לא היו הרבה חברים. רק אנחנו, ואנחנו רצינו לדעת מה קרה, רצינו לדעת למה זה קרה, אבל כל מה שהבנתי במשרד ההוא היה איך זה קרה. הבטתי על השמיים מבעד לחלון הפתוח שממנו אבי הגיע לעפר טחוח, ואז על השולחן ועל ארון התיקים. עדיין לא הבנתי שזה קרה אבל כן הבנתי איך זה קרה. פיקח כמו שד, אף אחד לא יכל לצפות את זה. אף אחד. האמנם? העובדת הסוציאלית נראתה מוטרדת לפחות כמונו. מילא שהוא עשה את זה לעצמו, למה הוא היה צריך לעשות את זה לה. אבל זה נעשה ואת הנעשה אין להשיב.

חזרתי הביתה וארוסתי שאלה מה היה. "הוא מת" עניתי "ומחר אנחנו ברבנות, לא מחכים יותר." היא הנהנה. החתונה נערכה ביום השלושים. אבי לא בא לחתונה שלי אז אני לא באתי לגילוי המצבה שלו, פיתים! וזו היתה חתונה, איזו חתונה. הכל הלך חלק, חלק כמו כביש קפוא. מתכון לאסון. ד"ר הופמן לא היה הוזה דבר שכזה.

הגענו בקאיה קרניבל 2002 לא מקושטת ולא נעליים לשבי ציון במיטב מחלצותינו. טוב היא הגיעה בשמלת פשתן שהיתה אחת משלושה פריטים במאה. ואני במשהו שארגנתי ברגע האחרון, הסתבר שהיא באמת התכוונה לזה שאני לא יכול להתחתן בג'ינס. על שני דברים אף פעם אל תתווכח עם אישה, בגדים ושיער. על כל היתר גם לא ממש מומלץ אבל לפחות יש לך סיכוי לצאת מזה בחיים.

החלטנו להתחתן ברבנות, כלומר לא רצינו להתחתן ברבנות. אבל מה לעשות ששנינו כבר היינו בפראג וקפריסין וליהודים כל חתיכת בייקון היא חטא קדמון ובארץ ישראל במאה ה21 לא יתנו לך להתחתן בלי שאשת רב המועצה תחפור לך בשכל במשך שתי פגישות ושלוש שעות ומטופלת לשעבר של אשתך תעמוד לוודא שהדוקטור טובלת כדת וכדין עד הסוף עם כל התלתלים. כשר!

אז נו שיהיה, אחרי הכל עם הרבנות כבר היו לנו חוויות פחות נעימות. והטקס נקבע להערך בבית הכנסת של הישוב ביום שישי בצהריים ה24 לפברואר 2012 למניינם א' ראש חודש אדר. באמת היה שמח, במהלך החיבוקים והנשיקות לכל 24 החברים הקרובים ובני המשפחה שכן הוזמנו איכשהו שמנו לב שבעצם יש רק 23. מי חסר? טה טה טה. לא פחות מאם הכלה. שערוריה.

"בכסא גלגלים הייתי באה" אמי אמרה מזועזעת לאבי.

החמה המיועדת החליטה להדיר רגליה מטקס החופה והקידושין, כאמור לאדם הנוסף היחידי שלא הגיע למרות שהיה ברשימת המוזמנים היתה ההגינות להיות תחת שש אמות אדמה וכמה גושים כבדים של שיש. ומה היה תירוץ של הגברת מרת חמתי דהיום שתבדל לחיים ארוכים פחות משל בעלה. כמה חודשים לפני החתונה רבו השתיים על עניין כל כך מהותי שתסלחו לי אינני מבין איך זה פרח לחלוטין מזכרוני, וחשבנו כי כבר תם ונשלם ואוחה הקרע, אבל מסתבר שהיא רק חיכתה והמתינה לשלם לה מנה אחת אפיים ואחרי הכל נקמה זו מנה שמוטב להגיש קרה.   

"מאישפוז עם הרדמה הייתי באה" אמרה אמי לחברה טובה.

קמה אם הכלה בבוקר יום השישי, התארגנה, התלבשה והתייפתה. וכשהגיע הזמן לצאת לדרך, נשכבה זו במיטתה ומיאנה לקום "כואב לי הגב, לא יכולה. סעו בלעדיי". אחרי כמה נסיונות שכנועים לא משכנעים קצרים ומיותרים כי יודע עגלון נפש בהמתו נאנח בעלה העגלון, אהה סליחה אבי הכלה נתכוונתי לומר. ידע שאבוד ויצא לדרך בלב כבד לחתונת בתו, האמת? הם כבר היו פעם בחתונה שלה, אז מה הסיפור?

"מהקבר הייתי קמה ובאה" אמי מלמלה לעצמה כשהגענו לשלב החופה והרב התחיל לברך. הילדים לצדנו והורינו (בהרכב חסר) מאחורינו. ברוך אוסר ארוסות ומתיר נשואות. מה באמת עמדת היהדות על BDSM ? והכלה כבר על סף דמעות ולאו דווקא של אושר. אנוכי החתן ברגישות אופיינית החלטתי לנחם אותה אז לחשתי לה בלי שאף אחד מהמוזמנים ישמע "זה כי אני פרענק נכון, תודי שהיא לא באה כי עוד פעם הבאת לה שוורצעחיה." הלם, צחוק, חיוך. עברנו גם את זה. החופה התחילה באחת בצהריים בדיוק כשהורים מהישוב באים להוציא את הילדים מהגן הסמוך לבית הכנסת. כולם עמדו ומחאו כפיים, הצביעו וזרקו בוטנים. טוב רק ילד אחד. וזה היה במבה והיא נפלה לו אבל עדיין האסוציאציה היתה ברורה. הילדים הצביעו ושאלו שאלות, ההורים ענו והסבירו ולכולם היה מעניין. בסוף כל הקהל מחא לנו כפיים, והילד שהפיל את הבמבה ניגש אלינו ואמר מזל טוב. זה לא צ'קים אבל זה גם נחמד בסך הכל.

משם נסענו למסעדה מפורסמת בעכו העתיקה לקבלת הפנים. מקום כל כך אותנטי שהטיח מתקלף מהקירות והאוכל כל כך יומרני שאני נשבע לכם שהיתה שם מנת פתיתים לפני שידע ילד עברי לומר מאסטרשף. הגיע שלב הברכות, הכלה אמרה תודה שבאתם, ואני אמרתי לכל הרווקים בקרוב אצלכם כי האומללות אוהבת חברה. הבת הקטנה שלי ביקשה להזמין בת של בת דודה שלה לישון אצלנו אחרי המאורע והבן הקטן שלה הזמין בן של חברים. אחרי הכל ליל הכלולות שלנו, כמובן שהסכמנו.

בלילה אחרי שכולם פחות או יותר התארגנו לשינה והתיישבתי למחשב, ראיתי שאשתי כבר הספיקה להעלות לפייסבוק כמה תמונות מהיום שהיה תחת הכותרת החתונה האחרונה שלי. זה נחמד חשבתי לעצמי.

רק רגע אחד.

"תגידי," אמרתי לאשתי הטריה. "כשאת אומרת אחרונה את מתכוונת האחרונה שהיתה או האחרונה שתהיה?"