אני לא זוכר מה היתה המילה ההיא שאמרתי, דליתי מאיזו מגירה נשכחת אי שם בארכיוני אוצר המילים. האישה שמולי לא הבינה את המשמעות. קורה... אשתי לשעבר הביטה בי ואמרה, זה בסדר הוא אוהב להשתמש במילים כאלה כדי להרגיש מיוחד.
אני זוכר שהאישה שמולי היתה המטפלת של הבן, שבאתי לפגישה הזו לבקשתה של אשתי לשעבר, שלא ראיתי שום צורך בטיפול לילד. לקח לה כחודשיים של פגישות להשתכנע בעצמה. אני זוכר את הרגע ההוא שבו יכולתי להגיב שרציתי להגיב, ובחריפות, ואני זוכר שבחרתי להבליג, למחול על העלבון. אני זוכר את העוצמה של שטף מילים שעולה כנחשול ממקום הרבה פחות נידח בארכיוני השפה, שסכרתי בשיניי ובשפתיי כדי להשאר רחוק מן הביבים אליהם היא גררה אותי במשך עשור תמים.
אני זוכר היטב את הרגע שבו יצאנו מן המשרד ופניתי אליה וכל עוצמת זעמי זוקקה לדרישה ברורה אחת, חדלי! שמרי את דעותייך לעצמך. מן הסתם בהתחשב בנסיבות אני לא מחזיק באחת חיובית מדי לגביך, אך לא מפרסם אותה ברבים...
אבל את המילה ההיא שאמרתי, למרות כל מאמציי, לא, אני לא זוכר...
היום בתור לקופה, בחור נמוך ורזה, נדחף בתור לקופה, סליחה הוא אומר, אבל אין נימה של התנצלות בקולו, דרישה ברורה. הבו עבר. והנה כאחד מצייתים כולם למעט אנוכי עבדכם הנאמן. "אני ממתין שם, בקופה הסמוכה כבר שעה" הוא אומר. "תסלח לי אתה..." אני אומר, שולח יד אל עגלת הקניות שלו ואוחז בה בתקיפות, הוא מנסה להתנגד, אבל מיטב מאמציו לא עושים רושם עז על סירובי לאפשר לו לעקוף אותי ועוד זוג חביב שנמצא לפניי בקופה.
מבינים זו בעיה פשוטה בפיסיקה של מקרים אבודים מראש. כשמרוקאי אחד גדול עומד חוצץ מול חוצפתו של אשכנזי אחד קטן, זה רק עניין של זמן עד שהאשכנזי ימצא את עצמו במיון, אלא הוא לא יתעשת ויבין שהמרוקאי הרבה יותר גדול ממנו ורק מחכה לתירוץ לזמבר למישהו את הצורה על 36 שנות קיפוח או אותה פעם שהכריחו את המרוקאי לטעום רגל קרושה כי זה משהו משהו שאתה לא מבין...
טוב מה אתם רוצים ממני, נקמה זה לא משהו רציונלי.
לאחר שהאופציה הישירה נכשלה, הבחור פונה להביט בי, שזה אומר להרים את הראש. אני לא נראה מאוד בר שכנוע בנקודה הזו, מסוכן, מישהו שלא כדאי להתעסק איתו, הסיוט הכי גרוע שלך, כן! בר שכנוע... לא! אז הוא פונה לקופאית, כי אמנם היא די בתחתית שרשרת התעסוקה, לא מספיק חרוצה בשביל לעשות משק בית, לא מספיק אינטיליגנטית כדי לעבוד בחנות בגדים. "נכון שחיכיתי פה קודם?" הקופאית, שכמו שכבר אולי הבנתם לא בדיוק סוג האנשים שנוח להם בעמדות של סמכות. מתחילה לגמגם כן אבל עברת...
יש אנשים בקרבנו ידידיי שאינם חפצי חיים, הבחור מחליט בכל זאת לראות אולי נחלשתי ב13 השניות שחלפו מאז שנאחזתי בעגלתו (לפחות לא חרשתי אותה). בשלב הזה, אני פונה לאיום מרומז, "זוז לי מהעיניים או שתסיים את היום הזה בקופסה." (החלק המרומז היה, שהוא לא ידע איזו קופסה זו תהיה... וגם הוא לא ידע אם הוא יהיה חי, מת, פצוע קשה, כל התשובות נכונות כשהוא יהיה בקופסה. אתה תמיד צריך לתת לקהל איזה פרט עמום או שניים לגרות את הדמיון, אחרת זה כמו ללעוס עבורם את הסטייק.). טוב נו כמובן שלא אמרתי בדיוק את זה. אמרתי "אני מציע שתחזור למקום." ואז, מהתור השני, הישועה באה מכיוון לחלוטין לא צפוי, מרוקאי גדול אחר. איזה טוויסט מטורף בעלילה... בחיים לא הייתי מאמין, נשבע לכם שהיו שם כמה שניות שהרגשתי נבגד, במקום שהוא יעזור לי, אחיו לקיפוח, הוא עוזר לאוויל שאוכל דג מלוח, (ד"ר סוס מאחורייך) במקום שניקח את האשכנזי החוצה ונמצא לו ביחד קופסה קטנה מדי, (שלא יהיה לו נוח מדי כשהוא יהיה חי, מת, פצוע קשה, כל התשובות נכונות, שם בפנים המנייאק!) הוא מציל אותו???
ואיך? איך? מה הוא בא והוריד לי כאפה? נתן לי הצעה שאי אפשר לסרב לה? לא!!! הוא עשה את זה במילים... "בוא, בוא, הנה כבר התור שלך, מה אתה נלחץ?" למה העולם מגיע כשאי אפשר יותר לסמוך על סטריאוטיפים???
האשכנזי הקטן לקח את עגלתו, מעמיד פנים שלא קרה שום דבר, שחייו לא היו בסכנה ברורה ומיידית. טוב אולי לא חייו, אבל הבוהן הקטנה שלו ברגל היתה היסטוריה אם היא היתה נכנסת לי לשדה הראיה. כשהוא עבר, הוא העז להעיף עליי מבט מתנשא מלמטה (אבל זה רק כי טכנית היה לו מסובך להעיף עלי מבט ממתנשא מלמעלה כמו שהוא התכוון, כלומר בלי למצוא איזה שרפרף לעמוד עליו. וביננו שרפרף היה הורס לו את כל אפקט הגבר גבר שהוא הלך עליו.)
"לכולנו, יש יום להמשיך, אתה לא יותר טוב מאף אחד." אמרתי, והמילים האלה גרמו לו להסיט את הראש וגם להוריד אותו קצת...
הפעם לא הבלגתיף למרות שהיה קל הרבה יותר להבליג...
זה לא היה יום מושלם אליס, סתם עוד יום, כמו שאני סתם עוד אדם.
אוצר מילים, כח זרוע, צבע עור, עדה (אפילו שאם עדה היתה קובעת במשהו אז אנחנו המרוקאים היינו השליטים העליונים של כלכם, בעצם אנחנו כבר, עובדה, אתם כלכם שומעים מזרחית ומי זה שטראוס בכלל? מתי פעם אחרונה השמיעו ואלס שלו בגלגל"ץ?), השכלה, כסף, השפעה.
כל פעם שהבת שלי אומרת אבא אני מרגיש מספיק מיוחד, כל השאר...
עורבא פרח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: