כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

לפנים עודני זוכר

כאשר עדיין הייתי כאחד האדם

יומי סדור ומתוכנן ממטלה לחובה

להקיץ משינה שאין בה מנוחה

ליום עבודה שאין בו עמל

ומעת לעת לתנות אהבים בלב ריק

כלי מכוון ללא תכלית

מפיק צליל עגום מכדי שיעורר זמר  

וכעת הרי אני יודע

זה מכבר פרשתי מכל צורך שניתב את חיי

לכל הזמן אין מטרה אחת נעלה או נקלית

וכבר נחתי די והותר ודי

ומעלתי כל מעל מעל ומעבר לכל אמת ומידה

והלב מלא כל כך, ולא יכיל עוד אף לא אחת

והנה גם כלי לא מכוון

מה תכליתו

אל תשירו... אבל תשמעו

"אז אצל מי תהיו בראש השנה?" את השאלה התמימה והשגרתית הזו הפניתי למרת גרושתי שתחיה במהלך אחת משיחות הטלפון השבועיות שאנו מנהלים בשנתיים האחרונות. למרות סלידה הדדית שפיתחנו זה לזו במהלך כמעט עשור של "חיים" משותפים. השיחות האלה שמתקיימות אחת לשבוע או כמה ימים אמורות לסייע לנו לגדל את ילדינו המשותפים ברוח של אחווה וידידות. המנעות הדדית ממניית החסרונות המרובים שאנו רואים ומכירים זה בזו, מסייעים לנו לצלוח את הדיונים הסוערים על ימי משמרות והוצאות כספיות בשלום. כלפי חוץ אנו נראים כזוג בוגר שקול והגיוני ששם בצד את איבתו ושנאתו למען שלום ילדיו מתוך בגרות ואחריות הורית.

קשקוש!! בסתר ליבנו, (ובתקופות מסויימות עם מגאפון בראש כל חוצות) ייחלנו זה לזו את קץ הקיום המכאיב, האיטי והמדמם ביותר שרק אפשר להעלות על הדעת. אמנם היום, כשהפצעים ישנים, מלוקקים היטב וחלקם אף מראים סימנים מבטיחים של סגירה תוך שנים ספורות. אישית עליי לומר שאני מרגיש שכאדם התפתחתי וגדלתי ולכן אם היא תחטוף התקף לב או תמות בתאונת דרכים זה יספק אותי בהחלט. יש סיכוי שאפילו לא אחייך בלוויה. בהנחה שיהיו לי יום או יומיים להוציא את השמחה מהמערכת לפני כן.

"אמא שלך"

"מה אמא שלי?"

"נו זה לא אשמתי שבמשך שתי פסקאות שלמות סטית לגמרי מהנושא ואתה כבר לא זוכר מה שאלת, אמא שלך, בראש השנה אני והילדים אצל אמא שלך."

רציתי לענות יופי, אז נתראה שם, למרות שלראות אותה זה ממש לא יופי, ואז היא המשיכה.

"כלומר אם אתם לא באים..."

"מה ז' ת'ומרת אתם לא באים?"

"אני מעדיפה לא להיות אתכם בחג"

תחושה הדדית בהחלט.

"אז אל תבואי לאמא שלי לחג," אמרתי  "בכלל את לא חייבת לבוא לבקר את ההורים שלי או להיות נחמדה אליהם, זה בהסכם גירושין, סעיף 4'ג נדמה לי."  

"ברור שאתה הבן שלה ואם אתה ואשתך הולכים לשם אז יש לכם עדיפות. אני רק אומרת שאם אתם לא באים אז אני והילדים נהיה שם לחג, זה בסדר יש לי אפשרויות אחרות."

מונטאג' של אפשרויות עלה בעיני רוחי. גרושתי והילדים בבית הוריה לארוחה שהמרכיב הלא סודי בכל מנה הוא שום, מאוד בריא, כי כידוע כל המחלות מגיעות מאנשים אחרים וככה אף אחד לא מתקרב. בסוף הילדים אוכלים פרוסה של לחם שיפון ויוגורט ואחרי הארוחה אבא שלה שואל את האמא ברוסית, איזה חג זה היום? בסצינה השניה גרושתי והילדים בבית שלה מחממים פיצה ורואים טלוויזיה בחדרים נפרדים כי הם לא מצליחים להסכים מה לראות. בשלישית היא והילדים...  טוב כאן המונטאג' נגמר בעצם. קצר משהו, אבל זהו לא יכולתי לחשוב על עוד אפשרויות.

"זו סחיטה!" אמרתי

"אמרת משהו?"

"לא, עניתי, קנינו מכונת כביסה חדשה, בוש, משהו טוב" קול ההגיון הקר וההקרבה העצמית שימות המשיך ואמר "האמת שבמילא יש לנו תוכניות אחרות לראש השנה."

"אז יופי!"

"כן, מקסים!!!"

השבוע שקדם לחג היה מעניין, אשתי התפוצצה מכעס, ואני התפוצצתי מצחוק. אמא שלי ואבא שלי כל אחד בתורו, התקשרו כדי לומר כמה הם חושבים שגרושתי ממש לא בסדר, ותוך כדי כך וידאו שמבחינתנו זה בכל זאת בסדר כי הם מאוד ישמחו שהנכדים הקטנים יהיו אצלהם לחג. אחרי הכל הזדמנות. הורים גידלתי ורוממתי והם בגדו בי, עם הנכדים! כל מי שסיפרנו לו את הסיפור הזמין אותנו לארוחת החג, בשניה שהם הצליח לאסוף את הלסת מהרצפה מעוצמת החוצפה ועזות הפנים. מה אפשר לעשות, גרושה לא בוחרים.

יום לפני ערב ראש השנה, הבת שלי דיווחה לאשתי בשמחה וצהלה שהם מוזמנים אצל הסבתא (אמי) לראש השנה ואיזה כיף שנתראה שם כולנו. תודה לאלוהי החסדים הקטנים שלא הייתי שם להסביר לקטנטונת מה הסיבה שזה לא יקרה. זה מתחיל בכי אמא שלך ונגמר בי בראש מורכן מביע חרטה לא כנה וצער מעושה מול עובדת רווחה חמורת סבר שבאה לבדוק שסביבת הגידול הולמת לילדים קטנים.

בערב החג, בבית זוג חברים עם עוד תריסר זרים גמורים וכמה מכרים. אחד מהם ניגש אליי ואמר

"כמה השתנית, היה לך אז שיער ארוך, זקן".

רציתי לומר שהייתי אז אדם אחר לגמרי. אבל במקום זה אמרתי שהייתי אז נשוי לאדם אחר לגמרי. מעניין כמה הההצהרה האחרונה משפיעה על הראשונה?

מסביב לשולחן חג לא מאוד חגיגי. הקידוש הסתכם בברוך בורא פרי הגפן, רימון אחד בודד ולא מקולף נח לצד זר פרחים שנקטפו מבעוד מועד וניכר בהם שהיה זה הרבה לפני המועד. החלה שאפיתי לכבוד המאורע, עגולה כמנהג היום ממותקת בדבש וזרועה צימוקים היתה כמעט יתומה בחגיגיותה וכמעט שהצטערתי שמכל שולחנות החג דווקא היא מצאה עצמה דווקא כאן כמעט לא הולמת.

הארוחה עצמה לא היוותה שיפור משמעותי, מגוון לא רחב של תבשילים מסורתיים תפלים עד מוקדחים, לצד תוספות חסרות הרשאה, טעם, ריח אפילו צבע. ובכל זאת על כל מנה ומנה אנחנו ושאר האורחים גמרנו את ההלל כפי שמחייב הנימוס, רק מכמות השאריות בצלחות ניתן היה להסיק כמה לא כנות היו המחמאות.

השבח לבורא הקונדיטוריות שקמו כפטריות אחרי התוכנית של הקרין גורן, הקינוח היה קנוי משובב לכל עין וערב לכל חך, אבל עוד בטרם נגסנו נגיסה ראשונה של נחת בשנה החדשה ואחד המוזמנים האחרים בחר לשאול אם יש לנו ילדים.

"כן," עניתי כשתאוותי למתוק דועכת עם מצב רוחי "ארבעה".

"ואיפה הם?"

חשבתי לעצמי "באותו המקום שם שוכנת שמחת החג, ולאוכל יש טעם " אבל במשיכת כתפיים ועניתי פשוט.

"פרק ב".

ביום הכיפורים הראשון שלאחר הגירושין, ודאות שהיתה בי התערערה עד שלא היה לה עוד זכר. אם כבר יש איזו ישות קוסמית ערטילאית שקדמה לחומר ולאנרגיה והיא סך כל הדברים ורצונה הוא חוקי היקום  לא שאי פעם גרסתי שיש כזו ולא שאי פעם התיימרתי לטעון שאין. אבל אם יש, למה שתכולת הקיבה שלי תהיה חוזה או ברית ביני העלוב ולה האדירה? למה שתרצה שאתענה ואתייסר כדי להביע חרטה כשסך כל חטאיי היו שנכנעתי ליצר שהיא עצמה טבעה בי ומה גם שהכניעה מביאה אושר ועונג ומהוווה את הפער שבין קיום לחיים.

שמעתי מספיק תשובות לתהיה הקטנה הזו. בעלי תשובה ואלו שמעולם לא העזו לשאול יכולים לענות אותנו בסירובם המתמיד לאפשר לעובדות והגיון לערער את תפיסת עולמם הקטנונית והאבסורדית. כמה קדושה יש בסבל של ילד קטן שמכנסיו ספוגים שתן בשבת חורפית ואי אפשר לקלח אותו כי יש בעיה עם המים החמים. כלומר הדוד תקין וברוך השם מים חמים בברז לא חסר. אלאח שהם החליטו שזה מה שבורא עולם רוצה. ילד קטן כבן 4, מתבוסס בנוזלי פסולת גופו עד לצאת השבת קודש. כן זה מה שאלוהים רוצה. ריבונו של עולם, הבעל והאשרה היו יותר סבירים.

אבל בכל זאת. בלי קשר או עם ומתוך איזה הרגל נושן, מצאתי כי יש משהו מנקז בצום, בשקט, בהמנעות מהסחות חיי החול, ביום הכיפורים תמיד היה משהו חיובי וממקד. עיניתי נפשי ואת הנפש העברתי ביקורת מדוקדת יותר משל מס הכנסה. פשוט בתום השנה וקללותיה באתי חשבון עם עצמי רחוק ממהמוכר והרגיל והחוזר על עצמו עד זרא. לא ציפיתי שבכך יימחלו לי כל חטאיי, מעולם לא נמצאתי בעל חוב גדול או קטן. אם כבר לבורא העולם צריכה לעניות דעתי להיות נחת וקורת רוח ממני. קחו אתגר, מצאו את החבר או הקרוב, השכן או הידיד שביקש ממני אי פעם משהו וסירבתי לו. גם הראויים והראויים פחות, גם אם ידעתי שלעולם לא תהיה למחווה תמורה או אפילו הערכה. מי מכם יכול להתהדר ברוחב לב שכזה. אם אני לא ישן היטב עם האדם שאני, הרי זה כי אני מיטיב עם הבריות כמעט בעל כורחי למרות כל כפיות הטובה שרוויתי בימי חיי, ומהמר המר הזה, תמיד כוסי רוויה. 

אבל בתום הקיץ ההוא בתום העשור הראשון באלף החדש, מאסתי וקצתי ולא יכולתי עוד. עצם הרעיון שאי שם בקוסמוס רואים בי בעל חוב אחרי העינוי התמידי והקבוע שנגזר עליי למשך שארית ימיי, הזכרונות והנוכחות של ילדים ובית שלם שנסתלקו מן העולם. כמו לא היו מעולם ולעולם לא יהיו שוב. להרגיש בכל רגע חצוי וחסר וריק וכל זאת למה? מה חטאתי לך רבונו של עולם? מה עוויתי שהדבר היחיד שהיה יקר לי נגדע. מדוע בגיל 37 אני משלם על חטא קדמון של בן 24 מודה אני לפנייך יהיר, טיפש אבל יותר מכל אלה, לבד בעולם, לבד בלי נפש חיה אחת. בבית שבו דל אבל מעולם לא הרגיש בו בטוח או נאהב ולכן מיהר לבנות אחד משל עצמו. מכה על חטא מכה ומכה ומכה. וכמה יקר הוא היאוש בעולמו של הקדוש ברוך הוא. זה של הילדים המושתנים וגם של הגברים שטעו היטב בצעירותם. 

כל מה שאבלע וכל מי שאבעל בכל עת או זמן, מה כל זה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה?

את חשבון הנפש שלי אני עושה בכל ערב שמעריב על מיטות ריקות ומצעים קרים, על מברשות שיניים יבשות שאינן מקילות על קהות בוסר שאכלו הורים. בימים שבהם הבית זרוע טרוניות מרגיזות בפשטותן ובזבוז זמן מאכזב ומתוק של אלו שעוד יש להם את כל הזמן שבעולם. רוצה או לא, מוכן או לא, זכאי או חייב אני יודע שמתישהו ובקרוב הם ילכו ואז הם אינם.

ועד אז איך אני אמור להעמיד פנים או להמנע מלראות שמשהו בהם, ובי ובבית החם האוהב והמקבל ובכל דבר שיקרה או אעשה עד עולם.

משהו תמיד יהיה חצוי וחסר וריק.

רוחות הרפאים של חיים שאינם, לעולם לא יניחו לנו,  את ביתנו הטוב נאלצנו לבנות על שטחי הקבורה של משפחות שמתו ביסורים וילדים שלא ייוולדו.

שום מידה של חרטה לא תשנה את זה עבור מי מאיתנו והנפש מתענה מספיק...

מספיק בהחלט.

אני לא צודק. אף פעם.

אני תמיד שואל חוקר בוחן. את עצמי ואחרים החלטות, מדיניות, מסקנות.

בלי סוף.

כמה נמאסו עליי כל האנשים האלה שמבססים את החיים שלהם על קביעות ואקסיומות שאין להן שום בסיס במציאות בלי פעם אחת לשאול למה? בלי להיות מסוגלים לשנות דעה.

ואולי הם צודקים בכך שהם צודקים?

העניין הוא שאני די בטוח שאני לא טועה...

אין לזה חשיבות גדולה מדי,

בדיוק כמו החיים שלכם ושלי...

לא נעים לשמוע אבל אתם יודעים שאני צודק.