כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

העובדה המצערת היא, שכל מי שיוצא מחיי משאיר אותי ברווח. 

מה הכוונה?

בדיוק זה, הם נותנים פחות ממה שהם לוקחים. מכל בחינה כמעט: רגשית, נפשית, אפילו כלכלית. היחס הוא תמיד שלילי. הם עולים יותר ממה שהם שווים.

אין לי כמעט חבר אחד שהוא לא השקעה כושלת. 

אין לי חבר שהוא ל מותרות, מישהו שאני מחזיק כסביביה כדי שהזמן יעבור בצורה נעימה יותר. 

הקללה בלהיות כמעט ללא צורך מלבד חברה.

ואולי לא נכון לראות את זה ככה? אולי אני מזניח לחשב את חברתם כחלק מהערך שלהם?

מצער לומר שאין כמעט מישהו שאני מעריך מספיק את חברתו. 

לעיתים קרובות מדי זה מכה בי שאני סובל אותם, מכיל ומקבל פגמים קלים עד קשים באישיות. חלקם מעריכים את זה אחרים פחות מודעים לבעייתיות של עצמם מלכתחילה. 

עד לא מאוד מזמן פשוט אהבתי להיות שם בשביל אחרים... עד לא מזמן לא הייתי כל כך מודע לעובדה שאין שם כמעט אף אחד שמסוגל להיות שם בשבילי.

אולי יש כמה שרוצים... אבל אין אחד שיכול.

אני שונה, אני לא יודע למה, למרות האינטיליגנציה שנמצאת אי שם בסטרטוספירה (161 IQ לכו תתווכחו אתם עם מספרים!) הצלחתי איכשהו למתן מאוד את ההפרעות האישיותיות הכמעט בלתי נמנעות. לא בלי מאמץ. אני חי בעולם אחר מכמעט כל אדם שאני מכיר, אני חווה אותו אחרת, מקבל אותו אחרת. זה מתבטא כמעט בכל.

אפילו הילדים שלי לא ממש נמצאים פה איתי. אני על ויזה פה, מציית לחוקים שנראים לי אבסורדיים עד מופרכים אבל בלתי נמנעים.

אין טעם לעשות מהפיכה לאיש אחד.