Music Freak

טוב אז אני הבטחתי לעצמי שאני אכתוב את הפוסט הזה כי כבר תקופה ארוכה (מתחילת המונדיאל) אני עם הרגשה מגעילה (בגלל המונדיאל)

בתור מישהו שחונך על ערכי המכביזם (תל אביב, כן אף אחד לא מושלם) ורואה את הקבוצה שלו פעם אחרי פעם מנסה להרים את הראש שלה ולא מצליחה בגלל אלף ואחד דברים (בראש ובראשונה, כי הם לוזרים) אני מדליק את הטלוויזיה ורואה נבחרות שמורכבות מהשחקנים הטובים ביותר בעולם שממלאים את הסגלים של הקבוצות הטובות ביותר בעולם והם נראים כמו חבורה פתאטית לחלוטין.

זה גרם לי להרגיש קצת טוב כי אם שחקנים כאלה ונבחרות כאלה מפשלות על הבמה הגדולה ביותר בעולם לטורניר שהן מחכות לו 4 שנים! ו-4 שנים בכדורגל זה הרבה!!! (שחקנים שהיו בפסגת העולם נמצאים עם איזו פציעה מטרידה שגורמת להם להיות בסכנת חיים - רובן דה לה רד אנחנו איתך!)....

נבחרות שנראות כמו הצל של עצמן! (כן אנגליה איטליה וספרד!!!) שבשבילן אנשים מדליקים את המקלטים וקונים את הכרטיסים פשוט מבזות את עצמן ואת הדגל של המדינה!

ובמעבר חד... אני לא יודע מה איתכם אבל מה שקורה בכדורגל הישראלי לא מעודד... (בטח אחרי השורה הראשונה כבר הלכתם ונשארו היחידים שבא להם לקרוא על כדורגל). קבוצות מפזרות ים של כסף.... הסמל שמתנופף על החולצה יכל בקלות להתחלף בקסטרו או רנואר או מה שזה לא יהיה...

שחקנים מנשקים את אותו סמל רק כדי להתחבב על האוהדים שבקלות יכולים לגמור אותך...

אבל תמיד כשהעיתון של ידיעות מגיע עם החוברת שמראה את הקבוצות ושם רואים את השאיפה ואת הרכש הנוצץ ואת הכתבות תמיד יש לי את הצביטה בלב שאומרת השנה היא השנה... השנה אנחנו לוקחים בגדול... ובמאי החלום נגוז (טוב שלא הגזמתי) בינואר החלום נגוז....

אני לא יודע בדיוק אם הצלחתם לעקוב אחרי או לא אבל...

יום אחד אתה יכול להיות בפסגת העולם ובמהירות שאי אפשר להאמין אתה יכול להיות במיץ הזה שמתרכז בפינה של שקית הזבל...

תהנו מהחיים!

אההההההההה עוד יומיים נגמר התואר!!!!!

רגשות מעורבים זה מה שאני חווה...

מצד אחד אושר בלתי מתואר!!! אחרי 3 שנים של חוויות מטורפות (מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ולהפך!)
מצד שני לחץ בלתי מתואר כי זה החיים האמיתיים....

תקראו לזה פרשת דרכים, צומת דרכים, משה ביטון לא משנה איך תקראו לזה זה עדיין מפחיד..

לא מפחיד "סיוט ברחוב אלם" אלא מפחיד "יש תקווה אבל היא קצת לא בטוחה".

כן אני מנסה למצוא מקומות שיתנו לי אופציה להתפטר מהעבודה שלי, אבל האופציות מינימאליות עד בלתי אפשריות (פסימי... כן כן).

החלום שלי ידוע עוד לפני התואר וזה, רדיו! אני מקבל סיפוק מאוד גדול בלשבת מול מיקרופון ולדבר אל מול קהל וירטואלי.. (יכול להיות 1 יכול להיות 1000)

בכל אופן אני מוצא את עצמי ויודע איפה אני רוצה להיות.

כולי תקווה שאני אגיע לשם כי זה המקום בשבילי ואני אעשה הכול כדי להגיע! (אם צריך לשכב עם אנשים אני מוכן אבל לא דברים סוטים!)

תאחלו לי בהצלחה, כי אני אצטרך את זה!!!!

טוב אז נראה לי שלא...

אני מגדיר אותי בתור בן אדם טוטאלי, באהבה, ביחסים, עם חברים, בעבודה...

יכולים לראות עלי אם אני בתוך העניין או לא בצורה מאוד ברורה וקלה.

אבל אותה טוטאליות יכולה לנשוך אותי בתחת (אווו כן!), כשאני כולי בתוך קשר חברי נגיד ואני לא מקבל את אותה לויאליות אני די נפגע (כמו ילדה קטנה) ואני עושה ברוגז (שוב כמו ילדה קטנה)...

בעבודה אני עובד בה כבר מעל 5 שנים, אמרו לי שזה זמן מספיק כדי להיות אפאטי לעבודה עצמה אבל אני לוקח את הדברים בצורה אישית שאני ממש נפגע במידה ולא מדברים אלי בכבוד שאני מדבר אליהם (ילדה קטנה אמרנו?)...

באהבה זה או הכול או כלום, אין דבר כזה מבחינתי להיות בקשר ולא להיות כול כולי בכל ליבי עם החברה ואני חושב שרואים את זה...

אבל האם הטוטאליות הזו יכולה רק לפגוע בי?

אני יכול לומר לא על מקרה אחד ולא על שניים שנפלתי קורבן לטוטאליות הזו,

חבר טוב שלי לא נתן לי את היחס שחברים צריכים לתת (bro's before ho's) ואני באמת נתתי לו את ההרגשה שהוא יכול לבוא אלי עם כל שאלה שיש וברגע שהוא פגש את חברה שלו הוא פשוט ניתק קשר, דבר כזה יכול לחרפן אותי... הוא די ראה את זה קורה אצל חברים אחרים והוא ממשיך בדפוס הזה למרות מרמור קל כשזה קרה... אז אותו חבר כבר לא!

בעבודה אין יום שלא באים אלי בטענות שאני צועק על לקוחות אבל זה לא בגלל שאני רוצה זה בגלל הפיגור שאותו לקוח חווה באותם רגעים (כמה שנים ירדו לי מהחיים בגלל האינפנטילים הללו!!!) אז אני לא מצליח להבין למה אותו בן אדם לא מצליח להבין מאיפה אני מגיע (מאיזור מוצנע של אמא שלי, אבל זה לא קשור... :) ).

את עניין האהבה אני אתן לחברה שלי להעיד כי בדברים כאלה אני לא אוהב לדבר על עצמי.... (עמכם הסליחה)

אז בקיצור האם להיות טוטאלי? האם להוריד רגל מהדוושה?.. צריך לקחת ללב דברים כאלה? צריך להיות אפאטי?