טוב, אם זה לא עובד במקומות אחרים אולי זה יעבוד כאן...

אולי מה שחסר לי כרגע זה לכתוב, אפילו כאן ובעיקר לעצמי.

זה לא שלא ניסיתי לכתוב במחשכי המרתף המטאפורי על בלוק נייר צהוב שרק מחכה למגע העט שעם כתיבת השורה הראשונה יהפוך לדבר חי ואמיתי.

השורות התמלאו אך בצורה כל כך מבובלת וסתומה, כאילו יש פקק בראש בדיוק כאשר הגיע הזמן להוציא החוצה את כל המחשבות.

אז ישנן שורות שהצליחו להכתב כי היו מהירות מידי או ערמומיות בשביל "שומר הסף" של התהיות.

[אילו רק היה אפשרי לחבר מכשיר שיקרא את המחשבות ויהפוך אותן לסרטים או ציורים, אחח כמה החיים היו יותר קלים]

הרצון לישון כל כך חזק אך לא ממומש. חודשים שאין פתרון הולם לבעיה, אולי מתישהו תגיע התקווה.
חיית לילה אך לא מרצונה, זו לא אותה ההרגשה שפעם הייתה, אוי אני כותבת בחרוזים, בהכל העייפות אשמה.

מצחיק מה שהמוח מוכן לעשות, רק כדי לא להתמודד עם מה שמטריד אותו  או ליתר דיוק-מפחיד אותו. מתוחכם שכמותו. השורות האחרונות נכתבו בניגוד גמור לרצון, כאילו לידיים יש יישות משל עצמן וכבר לא מקבלות פקודות מהאדונית.

הכל מבולבל ולא מכוון. אין תשובות מיידיות ולעיתים רק שתיקות. לא באמת, אלא משהו שמונע את ההמשך. הבעיה בלכתוב בבלוג שזה כמו דבר שמשחרר את הדברים לאוויר. כמו שלא מצליחות המילים להכתב באותו בלוק נייר, בייחוד כאן הן נעלמות מיד. לפחות הדברים "הארד קור", הרעים, מעצבנים, נו אלו שמקשים, יצאו כמילים ואז כל השאר נעלם מהראש והריקנות באה לביקור. ריקנות זמנית שנשארת עד ההיסח דעת המחליף.

זה כל כך מרגיז!

מרגיש שאני מהירה יותר מהזמן אבל תשובות אין והכל מעצבן ומבולבל. כמו מערבולת שחורה שרק מתחזקת במעגלים ועמוקה יותר ויותר בתוך הגוף.

מחר אנסה שוב לכתוב הכל על הדף, למזלי בסודי סודות הכתיבה יותר גסה ואמיתית גם אם היא לא רכה ונעימה. בתקווה שאכן הכל יצא כמו שצריך ולא אשכח, אומר להם אז את התשובה או "הבעיה" בעוד כמה ימים. רק בתקווה ששומר הסף יעל לכמה דקות אפילו קטנות, מספיק זמן כדי שכל הסחרור והבלבול יעברו לדף גם אם זה בגולמיותם וגסותם. מוזמנים אוי כמה שהם מוזמנים. האמת יש מצב שבגרסתם הלא מעובדת הם אפילו יותר טובים ומועילים.

הלוואי.

*שונאת כתיבה בחרוזים.